מה הקשר בין פגישת מחזור אחרי 32 שנה לפריצת דרך ?
“עוף גוזל, חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך” (אריק איינשטיין).
שיר מרגש זה נועל הרבה מסיבות סיום ובכלל זה מסיבות של סיום התיכון.
החודש היתה לי הזדמנות להיזכר בשיר הזה בסיטואציה מאד מיוחדת: מפגש מחזור של בית ספר התיכון שלי, קציר ברחובות, 32 שנה לאחר תום הלימודים. הסכיתו ושמעו סיפור מעניין על פריצת דרך…
בתמונה – החבורה המעולה שארגנה את פגישת המחזור
re-member = Remember =להתחבר מחדש
זו היתה חוויה מדהימה! לפגוש את החברים אחרי עשרות שנים שלא התראינו, להתעדכן מה עשו הגוזלים לאחר שפרחו מן הקן, להחליף חוויות מימים עברו, להביט בעניין מה חוללו (או עוללו) לנו השנים, והכי חשוב – להיווכח שהחברות והאהבה הם נצחיים ושלא צריך יותר משניות כדי להפיל את כל המחיצות וליצור ים של אחדות, רעות ואהבה.
המפגש נחל הצלחה רבה, גם באחוזי ההשתתפות של התלמידים, המורים והמנהל, וגם בשביעות הרצון והתודות שקיבל הצוות שארגן את המפגש.
ברם, אני משתף אתכם בחוויה שלי בעיקר כדי להדגים ולהראות איך כנס המחזור יכול ללמד אותנו על הגשמה והצלחה, שאני עוסק בהם ביום-יום בהקשר של אימון עסקי.
בחודשים האחרונים כתבתי בבלוג זה ובחלק מהמאמרים באתר על הצבת יעדים והגשמתם. בפרט עסקתי ב”פריצת דרך” – מהי פריצת דרך ומהם התנאים להשיגה.
ראו למשל את המאמרים: ופרצת!!!, תכנית עסקית בקלי קלות א’ ו-ב’ והחזון מכניס אותך ל-Zone.
ואיך זה מתקשר לענייננו?
לא, אין בכוונתי לעשות כעת רשימה של חברי התיכון המצליחים שלי ולנתח את הסיבה להצלחתם. אני מבקש דווקא לסקור את תהליך הכנת מפגש המחזור כדוגמה לפריצת דרך. כי, בינינו, זה ממש לא טריוויאלי ליזום, לתכנן, להפיק ולבצע בהצלחה מפגש מחזור לאחר 32 שנה!
לא אלאה אתכם בפרטים אלא אתמקד בגורם המרכזי לפריצת הדרך הזו.
מעשה שהיה כך היה:
במאי 2009 קיבלתי טלפון מפתיע מחבר הילדות שלי אמיר הורקין שאיתו לא התראיתי המון שנים. אמיר ראה כתבה שלי בירחון הבוגרים של הפקולטה לניהול באוניברסיטת ת”א והחליט לחדש את הקשר. אני כמובן הרמתי מיד את הכפפה ונפגשנו בתחילת יולי. בפגישה זו הזכיר אמיר שהוא בקשר גם עם חבר ילדות אח
באותו הרגע נפל הפור – בהשראת מריו הכרזנו שלרגל שנת היובל שלנו אנו נקיים פגישת מחזור בחצי השני של 2010.ר שלנו בשם מריו סופר והציע שנארגן פגישה משולשת. כך, התחלנו שלושתנו להיפגש כל כ-6 שבועות במהלך החצי השני של 2009. “הפרלמנט של קציר” קראנו לפורום. מכיוון שמאד נהנינו לחדש ימינו כקדם, היה זה מריו שהעלה רעיון באחת הפגישות: “למה שלא נפתח את הפגישה הבאה ליותר חברים? ובכלל, בואו נארגן פגישת מחזור!“.
ב-11 בפברואר 2010, בצורה מאולתרת מפה לאוזן, אורגנה מיני פגישת מחזור במסעדה בת”א אליה הגיעו כ-30 מבוגרי המחזור והחזון החל לקרום עור וגידים. באותה פגישה חזרנו על ההצהרה ש”תהייה פגישת מחזור בחצי השני של 2010“. עוד באותו ערב חברנו 8 חברים/ות כדי לארגן את המפגש (ראו תמונה). בשלב זה לא היה לנו שמץ של מושג איך נגרום לזה לקרות!
כשה”מה” ברור ה”איך” מתברר
מכאן הדברים התחילו להתגלגל במהירות. כבר בסוף פברואר התכנס צוות ההיגוי וקבע שהמפגש יערך ב-22/7/10, החלטנו על מקום המפגש וקבענו צוותי עבודה משניים לפי נושאים. לשמחתנו, אחת מחברות הצוות, הגר אור, נאותה להקדיש זמן רב לאיסוף, ארגון ורתימת בוגרי המחזור לכנס, ובהמשך גם לארגון הפרטים הקטנים. אולם, גם בשלב זה עסקנו אך ורק ב”מה” ממבט על ולא בפרטים. ברקע היתה עדיין השאלה איך לעזאזל נממש זאת?
הנקודה המרכזית שלי היא
אילולא ההכרזה עוד בתחילת השנה ש”תהייה פגישת מחזור בחצי השני של 2010″, הכנס לא היה מתקיים ב-22/7/10 ואולי לא היה מתקיים כלל. כזכור, כל פריצת דרך מתחילה בהכרזה. ה”מה” מוגדר לפני ה”איך”. להכרזה יש גרוויטציה, יש מומנטום, היא רותמת את האנשים המעורבים לעשייה ולהגשמה ובכוחה לגרום לדברים לקרות ובוודאי להחישם. אחרי שה”מה” ברור ה”איך” מתברר.
ההכרזה היא למעשה הבטחה שאנו הולכים לעשות זאת. זו רמת מחויבות עילאית, כזאת שאין בה פשרות, הרבה יותר מסתם רצון או כוונה.
ההכרזה בתחילת 2010 הייתה דוגמה חייה ליצירת פריצת הדרך. זו היתה בשבילי הוכחה מצוינת, ממקום של התנסות אישית, עד כמה אנו בני האדם יכולים להגיע רחוק כשרמת המחויבות והאחריות שלנו היא עילאית וכשאנו מעיזים להכריז מראש על יעד, גם אם הוא נראה בשלב הראשון כ”בלתי אפשרי”.
מוקדש באהבה לחברים של פעם ולפגישות המחזור הבאות!
ב ה צ ל ח ה !!!
