פוסט זה מוקדש לאוהבי הספורט בכלל ולאוהדי הכדורגל בפרט, אך רלבנטי גם לכל אדם שמעוניין להצליח בחיים. 
כאוהד של ריאל מדריד שחווה נחת ב-3 השנים האחרונות (ואכזבה השנה), אני מסתכל ומשתאה מה גורם לקבוצה להיות בתקופה מסוימת בפסגה עילאית ובשיכרון חושים, ובתקופה אחרת בתחתית ובתחושת כישלון?
האם זה המאמן? האם זה הרכב השחקנים? האם זו הגרלת המשחקים?
תשובתי היא “כן, במובן מסוים”, אך לא באופן שיכול להסביר את מלוא התופעה.
ואם נצא רגע מהמקרה הפרטי ונלך לכלל: מהו הגורם העיקרי להצלחה בספורט (ובכל תחום אחר, כי הספורט הוא רק מקרה פרטי)?
אז מה בכל זאת ההסבר?
כמי שמסייע לאנשים להתמודד עם שינויים על מנת להצליח ולשגשג בעסקים או בקריירה מאז 2006, ברור לי לגמרי שההסבר האמיתי הוא בתחום המנטלי.
“זה לא בהכרח מה שתעשה שיאפשר לך להצליח, אלא בהכרח מי תהיה כדי להצליח”.
וכדי להמחיש זאת בספורט אינדיבידואלי דווקא, ההבדל בין מספר 1 בטניס העולמי במועד כתיבת פוסט זה, נובק דג’קוביץ Novak Djokovic, לבין מס’ 2 או אפילו מס’ 3, אינו דווקא בכישרון או בצורת האימון והמחויבות להצלחה, אלא בעיקר במצב המנטלי של הספורטאי.
כי כל טניסאי העל מתאמנים פחות או יותר באותה צורה, הם כולם כישרוניים ומחויבים להצלחתם.
אז חייב להיות כאן משהו אחר שגורם לכוכב כמו רוג’ר פדרר לככב בצמרת כל כך הרבה זמן, כשטניסאים לא פחות מוכשרים ממנו רק נושפים בעורפו. פדרר נחשב בעיני רבים כטניסאי הטוב בעולם בכל הזמנים, כשלזכותו נזקפו 310 שבועות במקום הראשון בדירוג העולמי, בהם 237 שבועות ברציפות!
כבר כתבתי על הסדר הנכון להגשמה ועל מודל פירמידת ההגשמה שפיתחתי.
בקצרה, הכל מתחיל ב-Being שלנו: בהרגלי החשיבה, בהרגלי ההתנהגות, באמונות וברגשות, שיושבים כולם במוח הלא מודע שלנו. ניהול כל אלו בצורה מיטבית יוצר בסיס מוצק לכל עשייה *Doing* והופך אותה לאפקטיבית הרבה יותר.
פעם שמעתי ראיון עם זוכה במדליה אולימפית בקרב 10 (שאת שמו לצערי אינני זוכר) שהודה שבקולג’ היו ספורטאים יותר מוכשרים ממנו. לכן, מה שגרם דווקא לו עצמו (ולא להם) לזכות במדליה אולימפית, היה הנחישות וההתמדה שלו, והחוזק המנטלי שלו ביכולת לעמוד במסגרת ספורטיבית מאתגרת לאורך זמן. שוב לראיה, זה המצב המנטלי הוא שקובע.
הביטו בספורטאי על דקות לפני שהם מתחילים בתחרות. בענפי האתלטיקה הקלה זה מאד בולט: שימו לב לריכוז שלהם, לעיתים בעצימת עיניים, להתכנסות שלהם פנימה, תוך התמקדות ביצירת המצב המנטלי האידאלי כדי להשיג תוצאה מיטבית. זה מאד דומה לשחקן תאטרון ש”נכנס לדמות” עוד לפני ההצגה ומפליא אז במשחקו על הבמה.
ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לא רק הכישרון (וגם לא רק האימון והמאמן)
לעיתים, ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא “יום רע” שהספורטאי תפס. חישבו על זה: מה זה “יום רע”? הלא הוא התכונן לתחרות חודשים ואפילו שנים, עם מיטב המאמנים שתרגלו אותו באופן הכי טוב שיכול להיות, במיטב השיטות, תוך תזונה אידאלית, והכל כדי להביא אותו לשיא בזמן הנכון. אז מה בכל זאת השתבש וגרם ל”יום רע”? נכון, זה המצב המנטלי, ובעיקר המצב הרגשי שלו.
אם נישאר לרגע בתחום הטניס, עקבתי אחר שחר פאר בעת נפילתה מהשיא של מקום 11 בעולם, לכל הדעות שיא ייחודי ומרשים של טניסאי ישראלי. שמתי לב לתלונות שלה על המאמנים, לחילופי המאמנים וגם ללחצים שאליהם נכנסה. תגובותיה בתקשורת היו לרוב שליליות, וכל המצב המנטלי שלה שידר “מתחת לקו“.
לעניות דעתי, המצב המנטלי שלה הוא שגרם להידרדרות הביצועים שלה ומכאן להידרדרותה בדרוג העולמי.
קרוב לשנתיים לאחר שפרסמתי את הפוסט הזה, ב-10/1/21, קראתי ראיון עם שחר פאר ב”הארץ” שאושש את הנחתי הנ”ל. שחר אמרה שם:
“כשהייתי מקום 11 בעולם, לא הייתי הבנאדם הכי מאושר, היתה לי דווקא תקופה פחות טובה. מנטלית לא הייתי במקום וואו – לא בדיכאון, אבל לא הייתי מאושרת“. הנה כי כן הסיבה המהותית להידרדרותה בדירוג ובסוף גם לפרישתה. כי כאשר ספורטאי רודף אחרי התוצאות ומאמין שהוא יהיה מאושר כשיגיע לשם והוא אינו מאושר, הוא מאבד את המוטיבציה. הסדר הוא הפוך: קודם להיות מאושר מעצם המשחק, החוויה, האימון וההתמודדות, ואז גם התוצאות מגיעות. קודם המצב המנטלי החיובי ורק אז ההישגים מגיעים.
מנגד, עקבתי אחר ירדן ג’רבי באולימפיאדת ריו ב-2016, לפני הקרב על המקום ה-3 בו זכתה במדליית ארד. זה היה אחרי ההפסד שנחלה ליריבה ברזילאית בעקבות “שיפוט ביתי”. כתבתי על זה פוסט נפרד בזמנו.
כתבתי אז:
הנה ציטוט מדבריה של ירדן שמעיד יותר מהכל מה הביא לה את המדליה (מתוך “הארץ”):
“אחרי זה (ההפסד לברזילאית) הייתי מרוסקת. אם התחרות לא הייתה פה בריו, זה לא היה קורה (רמז עבה לשיפוט הביתי). רק הייתי צריכה לסגור את הפאזל הזה. שאלתי את שני (המאמן שלה) אם הגיע לי לנצח. הוא אמר שכן ושמתי את זה מאחורי“.
היכולת של ירדן “לשים את זה מאחורי”, לא להתקרבן, לא להאשים, לא לבכות על חלב שנשפך, אלא להתמקד בקרבות הבאים ולחשוב על המדליה שהיא עוד יכולה לזכות בה – היא הפסיכולוגיה שאפשרה לה לנצח את שאר הקרבות ולזכות במדליה. אפשר היה לראות את זה בשפת הגוף שלה כשעלתה לקרב על המדליה. כן, ניצחון ספורטיבי הוא קודם כל ניצחון מנטלי. ואחרי התסמונת הכל-כך ישראלית ש”ככה לא בונים חומה”, זה חידוש מרענן וגאווה כפולה ומכופלת!
ולא רק בישראל, זה עניין מנטלי בכל מקום שבו האנדרדוג מנצח כנגד כל הסיכויים!
ובחזרה לריאל מדריד – גם חילופי המאמן לא הביאו את התפנית
יצא לי להיות נוכח במגרש במדריד במשחק ההפסד של ריאל לאייקס אמסטרדם בליגת האלופות ב-5/3/19 – 1:4. ראיתי שחקנים שבורים, כבויים, שאיבדו את ביטחונם העצמי. זה היה כמעט אותו סגל שרק פחות משנה קודם לכן עשה את מה שאף קבוצה לא עשתה – זכייה שלישית ברציפות בגביע האלופות האירופי הנחשק! באותו שבוע במרץ 2019 ריאל גם נחלה תבוסה ליריבתה המקומית המושבעת ברצלונה (גם הוא בסנטיאגו ברנבאו, מגרשה הביתי של ריאל), כדי לסתום את הגולל גם על סיכוייה לזכות באליפות ספרד. אכן, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא!
נכון, למרות שכמעט כל סגל השחקנים נשאר, בריאל השנה חלו 2 שינויים משמעותיים לעומת השנה הקודמת: שחקנה המוביל רונאלדו עזב, כמו גם מאמנה שהוביל אותה לאותן 3 זכיות, זינדין זידאן.
אך האם 2 עזיבות אלו, חשובות ככל שהן, מצדיקות את הפערים ביכולת הקבוצתית בין השנה לשנה שעברה?
לדעתי התשובה היא לא, ואסביר:
נתחיל עם רונאלדו, ואין ספק שזו הייתה טעות לא להביא במקומו מחליף ברמת על. אך גם בעונות שרונאלדו כן שיחק בריאל, היו לו תקופות של פציעות בהן לא שיחק. לא היה בכך כדי לפגוע משמעותית בתוצאות הקבוצה. תופעה דומה אפשר לראות גם בקבוצות אחרות, כמו תקופות פציעה של מסי בברצלונה או קווין גרנט בגולדן סטייט מליגת ה-NBA (שעושה חייל בהיעדרו בשלבי הגמר של אליפות המערב ממש בתקופה שבה אני כותב פוסט זה). גם שניהם נחשבים לכוכבי על ולגורמי מפתח בהצלחת קבוצותיהם.
לכן, אין לדעתי בהיעדרו של רונאלדו להסביר את עוצמת הידרדרותה של ריאל מדריד השנה.
לגבי המאמן זידאן: מיד אחרי שבוע הבלהות הנ”ל בתחילת מרץ 2019, הוחזר זידאן לכס המאמן של ריאל. ומה קרה מאז ועד היום 18/5/19?
למעט בשבועות הראשונים לאחר חזרתו של זידאן, במשך כחודשיים, המשיכה ריאל בתצוגת הנפל תוך שהיא מדרדרת למקום השלישי בטבלה והפער בינה לבין ברצלונה המובילה (והאלופה) צמח ל-18 נקודות!
הנה כי כן, שובו של זידאן לא רק שלא הביא את הישועה, אלא גם המשיך את ההידרדרות.
דוגמה נוספת לכשל מנטלי בספורט, גם היא ברמות הגבוהות ביותר:
סימון ביילס, המתעמלת האמריקאית המוכשרת, אולי המתעמלת הגדולה בכל הזמנים, כשלה ברגע האמת באולימפיידת טוקיו ב-2021.
היא פרשה מהתחרות הקבוצתית לאחר תרגיל רע שלה בסוס הקפיצות בו נחתה לא טוב וקיבלה ציון נמוך ממה שציפתה.
בדיווחים אחר כך נאמר ש”עיתונאית בכירה בארה”ב ציינה כי מאמן הנבחרת האמריקאית אמר שמדובר ב’קריסה מנטאלית, ולא בפציעה’ (ערוץ הספורט)”.
עוד נכתב שם בערוץ הספורט: “רק אתמול פרסמה ביילס פוסט באינסטגרם ובו שיתפה את הלחץ שמופעל עליה: ‘אני מרגישה שיש את המשקל של העולם על הכתפיים שלי. כולם חושבים שהלחץ לא משפיע עליי, אבל זה ממש קשה’. יממה אחרי והיא פורשת מסיבה מנטאלית.”
למחרת, ביילס אמרה לרשתות הטלוויזיה: “אני מתמודדת עם כמה דברים אישיים. זה יסתדר בימים הקרובים ואני אחזור להתחרות. אני חושבת שהבריאות המנטאלית היא יותר רלוונטית בספורט כרגע. אחרי ההופעה שלי החלטתי שאני לא רוצה להמשיך“.
הנה אם כך זו עוד הוכחה לחשיבות המצב המנטלי לפני הביצוע הפיזי.
אמרה והגשימה, גם אם באיחור. ביילס חזרה להתחרות באוגוסט 2023 וגם קטפה בגדול את מדליית הזהב בקרב-רב בתחרות ה- US Classic.
עוד כמה דוגמאות לחשיבות המצב המנטלי בספורט לפני סיכום הפוסט והמסקנות
בזירה מקומית, קראתי לא מזמן בישראל היום שיובל זוסמן, שחקנה הצעיר והמבטיח של מכבי ת”א בכדורסל, צוטט כאומר לאחר משחק טוב שלו: “המאמן המנטלי שלי הרים אותי ונתן לי את הספר של קובי בראיינט. קמתי כל בוקר וקראתי אותו וזה ממש עזר לי להיכנס לעניינים ולקבל ביטחון. אני יודע מה אני שווה ושמח שזה בא לידי ביטוי כרגע”. מילים אלו מדברות בעד עצמן.
אלופת המדינה בכדורגל ב-3 העונות הקודמות, הפועל באר שבע, מעסיקה כבר כמה שנים את איתן עזריה כמאמן המנטלי שלה. לדעתי האישית ומהיכרות אישית עם איתן, זו אחת הסיבות העיקריות להישגיה. איתן היה בעבר המאמן המנטלי של הפועל קריית שמונה, שגם היא הגיעה להישגים נאים באותם ימים, הישגים שלא חזרה עליהם לאחר שאיתן עזב את הקבוצה.
הזכרתי קודם את גולדן סטייט ווריארס מליגת ה-NBA. בימים אלו שאני כותב פוסט זה צפיתי בסדרת הגמר על אליפות המערב בה הם התחרו מול פורטלנד טרייל בלייזרס. גולדן סטייט הביסו אותם בסוויפ – 4:0 ללא הכוכב הפצוע של גולדן סטייט קווין דורנט וללא שחקן חמישייה נוסף – איגודלה – שנפצע במהלך הסדרה ולא שיחק במשחקים המכריעים. אפשר היה לראות את הפער המנטלי בין 2 הקבוצות. זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף של השחקנים, בפיגור של קרוב ל-20 הפרש שגולדן סטייט סגרו ב-3 מהמשחקים(!!), וברגעים המכריעים בסוף המשחקים. ניצחונה של גולדן סטייט היה קודם כל ניצחון מנטלי!
ב-31/12/21 פורסמה כתבה בדה-מרקר שכותרה סובלים מדיכאון ולא מסתתרים: סימון ביילס היא רק קצה הקרחון. הכתבה סוקרת את הספורטאים “שיצאו מהארון” בשנת 2021 וחשפו חולשות מנטליות שפגעו בהישגיהן. הנה ציטוט מהכתבה: “מחקר שבוצע בארה”ב ב-2016 מצא כי 25% מתוך 400 אלף ספורטאי מכללות חווים סימפטומים של דיכאון. בהתאם לכך, מועדוני ספורט מבינים את החשיבות שיש במתן מעטפת נכונה לספורטאי על מנת שהוא יוכל להתפתח. מעטפת שכוללת בנוסף לצוות המאמנים, אנליסטים ואפסנאים – גם פסיכולוגים“. בין היתר מאזכרת הכתבה גם את הכדורסלן הישראלי תומר גילת שצייץ בטוויטר על מצבו הנפשי בעקבות המעבר לשחק כדורסל בחו”ל.
וכאן התוודות של הכדורגלן הברזילאי הבינלאומי רישרליסון, על מצבו הפסיכולוגי הירוד לאחר המונדיאל ב-2022 ואיך פסיכולוג עזר לו לצאת מהמשבר.
עוד על סימון ביילס והשיקום המנטלי שעברה
באוקטובר 2023 חזרה סימון ביילס להתחרות במלוא המרץ וזכתה באליפות העולם בקרב-רב בפעם השישית, והראשונה מאז 2019. יחד עם מדליות זהב בקרב-רב הקבוצתי ובתרגילי הקורה והקרקע, ומדליית כסף בשולחן הקפיצות, היא הגיעה ל-30 מדליות בקריירה באליפויות העולם, מהן 23 זהב. שני הנתונים הללו מהווים שיא לגברים ולנשים.
בכתבה בעיתון הארץ ב-18/10/23 נאמר עליה:
יש דברים נוספים שעליהם היא מסתמכת. למשל, העבודה עם מטפלת. ביילס נזכרת בגיחוך כיצד לפני האולימפיאדה, היא אמרה למטפלת שיהיה זה המפגש האחרון שלהן כי היא כבר לא זקוקה לכך. בטוקיו גילתה כמה שגתה, וכשלקחה פסק זמן בתום המשחקים מיהרה לצלול חזרה אל הטיפול בידיעה שהפעם אין קו גמר. “את צריכה לקחת הפסקה נפשית, אחרת הגוף יחליט בשבילך. זה בערך מה ששלי עשה בטוקיו”, אמרה הקיץ ל”אתלטיק”. לדבריה, השינוי הגדול שעברה כמתעמלת בשנתיים האחרונות הוא “שעליי לדאוג לעצמי קצת יותר ולהקשיב לגופי, לוודא שאני מפנה זמן לדברים החשובים בחיי. הפעם זה מכוון – ללכת לטיפול, לוודא שהכל מוסדר, כך שאוכל לעשות את המיטב באולם ולהיות רעיה טובה, בת טובה, חברה טובה, כל הדברים הטובים”.
ולקראת סיום, שוב מהעולם, אביא בקצרה את סיפורו של רוג’ר בניסטר, הרץ הבריטי המהולל ששמו חרוט בדפי ההיסטוריה כרץ הראשון שירד מהגבול הפסיכולוגי של 4 דקות בריצת המייל. זה קרה ב-6/5/56 ועד אז זה נחשב כבלתי אפשרי (ולא אנושי) לרוץ מייל בפחות מ-4 דקות. מה שמאפיין את בניסטר ואת הישגו, אלו האימונים המנטליים שעשה, תוך הפעלת הדמיון כך ש”ראה” את עצמו בדמיון מסיים את ריצת המייל הנכספת ולוח התוצאות מראה 3:59 דק’.
מה שהכי מדהים בסיפורו של בניסטר, הוא ששנה לאחר שהוא שבר את המחסום הפסיכולוגי, שברו אותו גם 37 רצים נוספים. הצלחתו סיפקה להם נקודות התייחסות חזקות דיין על מנת ליצור תחושה של ביטחון, שגם הם יכולים לעשות את “הבלתי אפשרי”. יתרה מכך, בשנה לאחר מכן, חזרו כ- 300 רצים נוספים על ההישג. הנה כי כן, השינוי המנטלי של מאות הרצים כתוצאה מההכרה הפסיכולוגית ששבירת גבול 4 הדקות אפשרית, היא זו שגרמה גם להם להצליח לרדת מגבול 4 הדקות.
ואחרון חביב – לא מכנים אותו “מאמן מנטלי” אבל סטיב פיטרס מסייע לספורטאים בכירים להיות במיטבם באמצעות מודל השימפנזה שפיתח. מודל זה מאד דומה למודל האגו והאני הגבוה שלי. למותר לציין שאני מאד מאמין שהצלחה בספורט, ובעצם בכל דבר – גם בעסקים ובקריירה, חייבת להישען על חוסן מנטלי. אני מאמין שהדוגמאות הללו מדברות בעד עצמן.
מסקנות
אינני מומחה בספורט ואינני מתיימר לנתח הצלחות בספורט מכל ההיבטים האפשריים.
אך אני מומחה בצד המנטלי של אנשים וספורטאים בכללם. מהניתוח הנ”ל שמראה בבירור שכשלים בספורט, כמו גם הצלחות, קשורים באופן ישיר למצב המנטלי של הספורטאי, אני סבור שעוד לא מוצה האימון המנטלי כבסיס חיוני להצלחה בספורט, בצד האימון הפיזי. לדעתי, המאמנים הראשיים יותר מידי לוקחים על עצמם גם את הצד המנטלי, כאשר לרוב אין להם הכשרה מספקת ו/או מספיק זמן להקדיש לכך.
לכן, ראוי לדעתי שכל קבוצה שמכבדת את עצמה תמנה מאמן מנטלי מקצועי שיעבוד עם השחקנים ב-1:1 וכקבוצה, גם אם זה בא בחלקו על חשבון אימונים פיזיים (למרות שהאימונים המנטליים לא אמורים לצרוך הרבה זמן).
אכן, לא על ה-Doing לבדו יחיה האדם. באנגלית בני אדם מכונים Human Being, אך בחיים בכלל ובעסקים ובספורט בפרט, אין מספיק דגש על ה-Being הזה. רוב בני האדם לא למדו איך אפשר לתכנת את “מערכת ההפעלה האנושית” שלהם להצלחה.
אם כך, מה שריאל מדריד צריכה לעשות בפגרה הקרובה, בצד רכש חדש ואימונים במגרש, זה לצרף לסגל שלה מאמן מנטלי טוב יותר, שיעבוד עם כל שחקן לבד ועם כולם ביחד, כדי להחזיר להם את מנטליות המנצחים – Winners Attitude. כי בראש וראשונה צריך לבנות שוב את מנטליות הווינריות בריאל, כדי שתוכל להחזיר עטרה ליושנה.
ומה שנכון לריאל מדריד גם נכון לגבי כל אדם שרוצה להצליח, והוא להבין ולהכיר בחשיבות הצד המנטלי כגורם מכריע להצלחתו, ולבנות שם את המנטליות הדרושה להצלחה.
רוצה לבנות מנטליות של ווינר בחיים שלך? לחץ כאן להיות ווינר בקריירה וכאן להיות ווינר בעסק שלך.
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה בתגובות לכל שאלה שיש לך.
