בספרי השני מִלכּוד המצוינות אני מתאר איך פועלת בקרבנו המערכת הרגשית, לרבות הפחדים, ואיך לנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו.
כחלק מכך, אני מספר סיפור אישי מצמרר מתקופת האינתיפאדה הראשונה.
הנה הוא כאן בציטוט מהספר בפרק 7:
הפעולה המבצעית השגרתית הפכה לפחד מוות
“המקרה המפחיד ביותר שקרה לי התרחש אי שם בסוף שנות השמונים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה.
לא אגזים אם אומר שחוויתי פחד מוות.
הייתי חייל מילואים ביחידת חי”ר.
ערב אחד, נקראנו לאבטח אנשי שב”כ, שביצעו מעצרים באחד הכפרים הערביים בשומרון.
אוטובוס הסיע אותנו אל חורשה אפלה, מרחק קילומטרים אחדים מהכפר.
משם, התחלנו לטפס ברגל אל הכפר ששכן על פסגת הר.
היה זה לילה חשוך ושקט. צעדנו בדממה בעקבות המ”פ ונבלענו בסמטאות הכפר.
לאחר הליכה ממושכת הגענו לבית מבודד מוקף בבוסתן.
קיבלנו פקודה לכתר את הבית במרווח זה מזה, כדי למנוע בריחה של החשודים.
הבוסתן היה צפוף כל כך, עד שנאלצתי להיאבק בסבך העצים והשיחים על מנת למלא את הפקודה, ולא ידעתי מי מחבריי מימיני ומי משמאלי.
נדמה לי שהתייחסתי למשימה ברצינות רבה, כך שהייתי בין החיילים האחרונים שהתמקמו במעמקי הסבך.
או אז השתרר שקט והמתנו למימוש הפעולה. קולות מדלת הבית בישרו על תחילתו של המעצר ואז שוב פשטה דממה.
בעודי בעמדה, התארך השקט והתחלתי לחשוד.
קראתי ימינה ואז שמאלה, “היי חבר’ה, יש כאן מישהו?”. אין קול ואין עונה.
שוב פניתי סביבי, בקול רם יותר, ושוב שקט. הפעם, הדממה הפכה מצמררת.
תוך דקות ספורות הבנתי שאני לבד. שוב נאבקתי בסבך, הפעם על מנת לצאת אל השביל שליד פתח הבית.
מה עשיתי כשגיליתי שאני לבד ושחבריי נטשו אותי
לפתע, התנפלה עליי חבורת נשים בבכי וביבבות בערבית, כאילו אוכל להשיב להן את יקיריהן שנלקחו למעצר.
נמלטתי מהן כל עוד נפשי בי וחיפשתי אחר הפלוגה, אך לא היה לה זכר.
ברגע הראשון, עצרתי בצד הדרך החשוכה, באמונה שהמפקדים ודאי יִפקדו את האנשים בהתאם לנוהל מספרי ברזל, יגלו שאני חסר וישובו לאספני.
אך אחרי כמה דקות הבנתי שזה כנראה לא יקרה.
חרדה אפפה אותי. היכן חנה האוטובוס ואיך לעזאזל אגיע אליו, שאלתי את עצמי;
אולי עד שאגיע הפלוגה כבר תיסע משם, וכמובן שהתחלחלתי ממה שעלול לקרות לי בדרך בין סמטאות הכפר.
הבנתי שאני לא יכול לסמוך על אף אחד ושגורלי נתון בידי בלבד.
טענתי כדור בקנה הרובה והתחלתי לצעוד בכיוון ששערתי כי ייקח אותי ליציאה מהכפר ולדרך אל האוטובוס.
היה לי ספק גדול אם אדע להגיע אליו, אך לא הייתה לי ברירה אחרת.
היה זה המוצא היחיד שראיתי לנגד עיניי להיחלץ מהכפר, אם אני רוצה לשרוד ולחזור הביתה בשלום.
למותר לציין, שלא היה בידי טלפון סלולרי או כל אמצעי אחר ליצור קשר עם הפלוגה.
צעדתי במהירות בסמטאות תוך פיזור מבטים חוששים סביבי, כדי להישמר מפני כפריים עוינים.
לראשונה בחיי, הייתי נתון באיום קיומי ולבי הלם בחוזקה. פחדתי פחד מוות, תרתי משמע.
נתיב הבריחה שלי מהכפר ארך כנצח, אך צלחתי אותו בשלום.
הפחד והדאגות הנוספים, לאחר הפחד קיומי
לשמחתי, הצלחתי להגיע לאוטובוס. הוא עמד ריק מאנשים, פרט לנהג ולשומר.
הסתבר שהפלוגה המשיכה במעצרים נוספים בכפר, ולכן טרם חזרה אליו.
מצד אחד, נשמתי לרווחה ומצד שני, שאלתי את עצמי אם נהגתי נכון כשלקחתי את גורלי בידי.
פתאום, נזכרתי שהפקודה במקרים כאלה היא להמתין במקום עד שהכוח יחזור לחפש אותי.
נקלעתי לדאגה, פן כעת גרמתי לחבריי לחפש אחריי ברחבי הכפר לשווא.
תהיתי, אם יזעיקו את כל כוחות הגזרה לתור אחריי.
פתאום, פקפקתי בערנותי: האם יתכן ונרדמתי בבוסתן, ולכן לא חברתי לכוח שביצע את המעצר, כמו שאר חבריי שהתפרשו סביב לבית.
מחשבות רבות, דאגות וחרדות התרוצצו בראשי, אך ללא מסקנות.
לאחר כשעה מתוחה, שב הכוח אל האוטובוס. נשמתי לרווחה.
בשיחה קצרה עם המפקד שלי התברר לי שאיש לא שם לב לחסרוני.
הייתה זו תקלה מבצעית חמורה: שכחו אותי בכפר.
לשמחתי, פעלתי בהתאם לאינסטינקטים שלי, ובחרתי נכון.
לעולם לא אשכח את האירוע הזה, ממנו למדתי שהדרך היחידה להתגבר על הפחד היא להתמודד איתו ולעבור דרכו.
לפעמים, עלינו לפעול לפי תחושת הבטן ולקחת את גורלנו בידינו.
פרטים נוספים על ספרי השני מִלכּוד המצוינות כאן בקליק על הלינק
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה בתגובות לכל שאלה שיש לך.
