לקוח יקר בשם עומר (השם בדוי) שאל אותי שאלה קלאסית, המאפיינת רבים וטובים. 
לכן אני מביא אותה כאן עם שינויים קלים כדי להסתיר את הפרטים האמיתיים, ובעקבותיה את תשובתי אליו.
השאלה נסבה על נסיבות לא נוחות בעבודה שפוגעות בפנאי ובמימוש העצמי, ותשובתי עוסקת בדרכים להתמודד עם נסיבות כאלו.
למי שאינו מכיר את המונחים/המושגים שאני משתמש בהם כדאי לקרוא/לראות קודם את 2 הפוסטים הבאים:
התמודדות עם נסיבות לא נוחות בעבודה
“בוקר טוב חגי,
אתאר לך את הסיטואציה שאירעה אתמול בעבודה. בעקבותיה ירדתי “מתחת לקו” [חש – הכוונה לרגשות שליליים].
לפני כן, ברצוני להזכיר לך שבחרתי בעצתך לקבל את הנסיבות [חש – השליליות] בעבודה (אם כי לא להשלים איתן), ללמוד מהן מה שאני יכול, ובמקביל לבחון איך אני נשאר מעל הקו גם עם נסיבות שאינן לרוחי.
יום האתמול די משקף את התנהלות הלא מסודרת של החברה ועכשיו זה ממש נוגע בי אישית. כפי שסיפרתי לך, המנהל שלי עמוס בעבודה ובחייו בצורה קיצונית.
הוא באמת אדם נחמד, מקסים ואנושי, אך ההתנהלות הלחוצה שלו משליכה על הכפיפים שלו (ועלי!).
בבוקר הוא הודיע לי שהחברה החליטה לפתח תוך שבועיים פרוטוטיפ ללקוח ושאני נדרש להתמסר לכך.
מדובר בתחום חדש שאינני מכיר בחברה ונדרשת היערכות מוקדמת והשקעה בלמידה ובהתארגנות.
מפאת העומס עליו, רק בשעות אחה”צ המאוחרות התפנה אליי המנהל שלי, לראשונה התחיל לחפוף איתי על התחום החדש וביקש ממני להמשיך לעבוד על כך “אל תוך הלילה ככל שיידרש”.
היו לי תוכניות אישיות לאמש ולכן סירבתי בנימוס ובנחמדות להישאר לעבוד עד מאוחר.
בין היתר, התקוממתי על חוסר יעילות משווע בהתנהלות בחברה שמשליך ישירות על הרצונות ועל הבחירה שלי לחיות את חיי הפרטיים מעבר לעבודה.
נדמה לי שגם זה גורם לי להיות מתחת לקו: תוצאות נמוכות, אינטגריטי נמוך, אני מרגיש לא אפקטיבי וכאילו “נגררתי” לשם בעל כורחי בשל הגבולות שאני הצבתי. אז אשמח לסיוע שלך בהתבוננות על זה.
כפי שציינתי במיילים קודמים, בחרתי כבר לוותר על קבוצת הספורט בשל העומס, ויתרתי על הגעה לקורס אונליין ביפנית ואני מזהה שבשם “הקבלה” של הנסיבות שלימדת אותי, אני מגיע כבר לוויתורים על דברים שהם בבסיס הבחירה שלי ליהנות מחיי הפרטיים.
גם פה קפץ לי דגל אדום של האני הגבוה. האם כשאני בתהליך של קבלת הנסיבות איך אני יודע שלא הפכתי לקורבן של הנסיבות מה שנחשב מתחת לקו?
בכוונה אתן דוגמא קיצונית לשם המחשה:
לדעתי, אישה מוכה אינה צריכה לא לקבל את הנסיבות ולא להשלים איתן.
אני אמנם עובד בהייטק ובטח אינני אישה מוכה אבל מהו הגבול של קבלת נסיבות שרובן ממש אינן לרוחי, איך אני עושה הבחנה טובה יותר בין קבלת נסיבות לקורבנות?
זיהיתי בי כאב שבא מהאני הגבוה (נשמע פרדוקס לא? האם ייתכן כאב מהאני הגבוה?) כאב של: אני לא מממש את הייעוד שלי.
כשהבחנתי בזה הסתכלתי מהאני הגבוה ועודדתי את עצמי שעבודתי הנוכחית היא חממת ההתפתחות שלי כדי להגיע לייעוד שלי. אז האם אותו כאב אכן בא מהאני הגבוה?
בתודה, עומר”
להלן תשובתי לעומר:
הי עומר.
השאלה היא טובה ומורכבת.
התשובה אינה פשוטה וגם אינה מוחלטת.
אנסה לעשות סדר:
מתחת לקו זה אגו. יכול להיות שהנסיבות קשות, אך אין הן בהכרח מורידות מתחת לקו.
ראית בהודו אנשים עם נסיבות קשות שהם מאושרים?
זה המצב כי הם מקבלים את הנסיבות ובוחרים להיות מאושרים למרות הנסיבות.
זה האני הגבוה שלהם שמנהל אותם.
התייחסותי לדוגמה של אישה מוכה
זו דוגמה קיצונית ונכון לומר עליה אל תשפוט אדם עד שתהיה בנעליו.
אז אני לא שופט, אני מציג את עמדתי בעניין, ותסלחנה לי (אולי) הנשים המוכות:
אישה מוכה יכולה להיות מעל הקו, או לפחות לא עמוק מתחתיו.
זה יקרה אם היא תקבל את הנסיבות. כן, היא תקבל שמכים אותה כי זו עובדה קיימת שלא ניתנת לשינוי.
היא כמובן אינה מאושרת מהמצב, אך כך היא לא תתמקד בלהאשים (למרות יש לכך כמובן מקום), להתלונן או לשפוט.
בקבלה הכוונה לקבל את מה שיש עכשיו או את מה שכבר קרה ואי אפשר לשנות ברגע זה.
אולי בעוד רגע אפשר יהיה לשנות, אך לגבי מה שכבר קרה אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
לקבל זה לא אומר להשלים עם המצב. להשלים עם המצב זה לא פחות קורבנות מאשר להאשים אותו.
קבלה זה סטייט אוף מיינד אישי ופנימי שמאפשר ופותח שינוי אפקטיבי.
כי זה מאפשר פוקוס מיד אחרי הקבלה לשנות את המצב.
אם אין קבלה של המצב הפוקוס נשאר על מה שלא בסדר, זה מוריד מתחת לקו, מוריד 13 נק’ מה-IQ ומונע יצירתיות ובחירה אפקטיבית.
שינוי המצב זה אומר לבצע בחירות שישנו את הנסיבות.
בין אם זה להשפיע על הנסיבות (לדבר עם הבעל המכה, לבקש ממישהו אחר שידבר איתו, או להביא משטרה) או להתנתק מהנסיבות (לעזוב את הבית).
ההבדל בין האני הגבוה לאגו
את האני הגבוה שום דבר לא גורר מתחת לקו. זה האגו שגורר.
האני הגבוה יכול לוותר לו – ואז האגו מנהל את המצב – או לא לוותר לו – ואז נשארים באני הגבוה והוא מנהל.
אם האני הגבוה נגרר לכאורה מתחת לקו זה אומר שהוא יוצא מהתמונה והאגו מנהל את העניינים.
האני הגבוה לא מתרגש מנסיבות וחותר להיות פרואקטיבי ויוזם לשנות אותן.
הוא יודע ליהנות מהדרך, מציב יעדים וחותר להגשימם במיקוד שליטה פנימי מלא.
יחד עם זאת הוא עושה זאת באפקטיביות רק לאחר קבלה של הנסיבות.
אם אין קבלה, האני הגבוה לא בתמונה, האגו מנהל את העניינים.
ובכל זאת, מה עושים כשיש בעבודה נסיבות שאינן לרוחנו?
אתה עדיין עסוק בכך ש”העבודה לא בסדר”, וזה אגו.
זה בסדר לחשוב כך, אך לא לתת לזה להוריד מתחת לקו בביטוי של התמרמרות, האשמה ותלונות.
זה פוקוס על מה שלא עובד וממלא את התודעה.
כך מתנהלת “העבודה הזאת”. נקודה. זה לא בידך ולכן אין לך ברירה אלא לקבל את זה.
משם תוכל לבחור מה שטוב ונכון לך מתוך קבלה של הנסיבות ובחירה מהאני הגבוה שלך.
האני הגבוה יכול לבחור להישאר היום בעבודה אל תוך הלילה מתוך מחשבה שהוא רוצה לעזור לחברה ולפתור את המצב (למשל).
או לא. האני הגבוה לא בוחר לעשות “דווקא”. כל הבחירות שהוא עושה הן ממקום חיובי ומעל הקו, תוך כדי ראיית התמונה הכללית מתוך שלמות פנימית וללא חרטה.
האני הגבוה לא מאשים וכו’. כך שבכל פעם שזה עולה לך דע שזה האגו.
“חוסר יעילות משווע בהתנהלות בחברה שמשליך ישירות על הרצונות שלי” – זה אגו
“הבחירה שלי שיהיו לי חיים מעבר לעבודה” – זה אני גבוה.
הוויתור על כל מיני דברים חשובים בחיים שלך הוא לא קבלה.
זו בחירה שעשית. אם מהאגו – אז כנראה שביחד עם זה יגיעו קיטורים ותלונות.
אם מהאני הגבוה – יש גמירות דעת, בחירה והשלמה, ולכן אינך חוזר לזה בכלל.
מה בין קבלה לקורבנות
קבלת הנסיבות אינה קורבנות. אם יש קורבנות, זה אגו וסימן שלא ממש הייתה קבלה.
או אם הייתה קבלה, האגו נכנס לתמונה ומפריע לבחירה ולניהול המקרה מהאני הגבוה.
האני הגבוה לא כואב. זה האגו. האגו מוריד מתחת לקו כי “אני לא מממש את הייעוד שלי“.
זה מעיד על חוסר קבלה אמיתי של הנסיבות.
“עודדתי את עצמי שהמקום הנוכחי הוא חממת ההתפתחות שלי כדי להגיע לייעוד שלי” – זה אני גבוה.
זו בחירה לשים את הכאב בצד ולהתמקד במה שתוכל לקחת מהעבודה, גם אם תוך אי השלמה איתה וחיפוש פיתרון טוב ומתאים יותר לטווח היותר ארוך.
אם אינך עושה זאת, אתה נקלע לשלטון האגו שקורבנות היא לחם חוקו.
אני ממליץ לך גם לקרוא את המאמר הכי מקיף שכתבתי על קבלה:
מה זה “לשחרר”? מה המצב הרגשי הנדרש כדי להשתמש בדמיון באפקטיביות?
שלך ובשבילך,
חגי”
לסיכום:
אכן, הגבול בין 1) מיקוד שליטה פנימי, בחירה מהאני הגבוה, קבלה ושחרור,
לבין 2) קורבנות, אגו, קיטורים ותלונות, הוא לעיתים דק מאד.
אני ממליץ להתייחס לרגש כדי להבחין ביניהם, בכלל אצבע פשוט שיעבוד לך במרבית המקרים:
רגשות חיוביים (מעל הקו) – זו קבוצה 1).
רגשות שליליים (מתחת לקו) – זו קבוצה 2).
ואם אתה ב-2), היעזר בנוסחת “מה בתוך”, בכלים שבבלוג זה ובספריי כדי לעלות מעל הקו.
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה בתגובות לכל שאלה שיש לך.
