הלקוח היקר והחקרן שלי עומר (השם בדוי) ממשיך לספק לי ולך חומר לבלוג עם השאלות האינטליגנטיות שלו. 
בפגישה האחרונה שוחחנו על היותו אובססיבי בפעולות שלו ובחתירתו לשלמות,
וכמשימות לבית הוא קיבל חומר ללמוד על ריצוי ונתבקש לבחון ביום-יום את נטיותיו הן לאובססיביות והן לריצוי.
לשיטתי, באמצעות המודעות להרגלים תוקעים כאלו ואחרים,
התבוננות עצמית ב-12 נקודות התבוננות ביום על המופע שלהם,
נפתח פתח הבחירה לשנות אותם “בקטנה”, שתרגולה לאורך זמן יוצר הרגלים חדשים, טובים יותר.
הבוקר שאל אותי עומר את השאלה הבאה.
אני מביא אותה כאן כלשונה ואת תשובתי אליו:
מה הקשר בין אובססיביות לריצוי?
“בוקר טוב חגי,
השבוע בנוסף להתבוננות הכללית אני נותן דגש לחיפוש התנהגות אובססיבית.
כן, אני מוצא מקרים שאני בעבודה “סוגר פינות עד הקצה” ואני משלם על זה מחיר אישי כאשר מבחינת האיכות זה רחוק מהסטנדרטים הירודים שם וזה אפילו לא נדרש.
כלומר אני יכול בחוכמה לסייע בשיפור הסטנדרטים שם בקצב איטי יותר ובטח לא על חשבון הדברים שבחרתי כדי לשמח את עצמי.
העניין הוא, שמצאתי שזה משהו ביני לבין עצמי ולאו דווקא כדי שיגידו – הוא מושלם, הוא מקצוען – כי באמת ברמה שהארגון הזה נמצא בו, גם אם אתן חמישית מעצמי זה יהיה מעל ומעבר ויעריכו אותי אז לא נראה לי שזה מתוך ריצוי.
אז שאלה אליך… למרות שאתה פחות מרשה לי לחפור בשורשי העניין –
האם אני לפעמים אובססיבי לעשות משימה בצורה סופר מקצועית ביני לבין עצמי גם כשאני יודע שזה לא באמת בשביל שיעריכו אותי או שיש כאן משהו נסתר?
גם אם אבין או לא אבין למה אני עושה את זה – אני מצליח לזהות זאת ולצמצם את ההתנהגות – בדיוק כפי שהיה אתמול אחה”צ בעבודה.
בנוגע לריצוי נראה לי שאני די מבין את העניין – והשיעור בקורס בהחלט מכסה את התובנות בנושא.
שבת שלום, עומר”
המקור שלהם זהה אבל הם לאו דווקא מזינים זה את זה
ותשובתי לעומר:
“בוקר מצוין עומר ותודה על העדכון.
קודם כל, ואתה כבר יודע את עמדתי, לא צריך להבין מה המקור של הדברים שקיימים כדי לשנות אותם בהווה.
יחד עם זאת, לשאלתך, הריצוי הוא הרגל קדום שתרם לאובססיביות.
גם אם הריצוי נעלם עם ההתבגרות ופיתוח המודעות, הרגל האובססיביות נשאר, כ”עומד לבד”.
כלומר, כל התנהגות שאנו חוזרים עליה הופכת להרגל שנשאר, גם אם המקור שלה נעלם.
אגב, אני מעדיף לקרוא לזה פרפקציוניזם ולא אובססיביות.
פרק 8.1 באתר עוסק בזה.
הפרפקציוניזם והריצוי קשורים, אבל הם לאו דווקא נובעים זה מזה.
המקור המשותף לשניהם, כפי שתראה במעגל השוטה של “מלכוד המצוינות“,
היא האמונה המגבילה “אני לא מספיק טוב” ודומיה.
גם אם לא מצורך להוכיח לאחרים, יש לך הרגל להוכיח לעצמך שאתה סוגר דברים עד הסוף.
זה קנה המידה שפיתחת לתחושה פנימית טובה של הצלחה.
אך כאמור, הוא מוגזם וחוזר אליך כחרב פיפיות.
אני שמח שאתה מבין את עניין הריצוי.
נותר לך כעת רק לבדוק עד כמה הוא מנהל אותך ולבחור לוותר עליו.
שלך ובשבילך לשבת שלום,
חגי”
אם זה לא מובן מאיליו, הן הריצוי והן הפרפקציוניזם הם הרגלים תוקעים.
כי בעולם מוגבל בזמן ובמשאבים, כאשר אנו עושים מעבר לנדרש רק כדי “להרגיש טוב עם עצמנו”,
או כדי שאחרים ישבחו אותנו,
זה פוגע ביכולתנו לעשות דברים מהותיים למען עצמנו,
ויצא שכרנו בהפסדנו.
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה בתגובות לכל שאלה שיש לך.
