אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי אמיתי שלי, שמחד חשף חולשות ופגיעות שלי, ומאידך אפשר לי למידה וצמיחה שלא הייתי מוותר עליהן.
ובכדי להכניס אתכם לקונטקסט העניין, אפתח בציטוט קצר מתוך הספר “להתרגל להצליח” שעליו אני שוקד בימים אלו, וקורם אט אט עור וגידים:
לא על שכלי לבדו
“השינוי שלי מרציונליות למודעות לא קרה בין לילה. כשהתחלתי לאמן אנשים בקיץ 2006 הייתי עוד רק רציונלי.
חמוש בפרדיגמות העבר, לקחתי את מיומנויות האימון שאך זה למדתי, ובעיקר את הקונקרטיות שבהן כמו תכנון עסקי, והתחלתי ליישם אותן. קודם כל עם עצמי, בעסק שאך זה הקמתי, ובמקביל גם עם הלקוחות שאט אט השגתי.
כאדם חרוץ ושקדן, הייתי בטוח שהצלחתי מובטחת. אבל זה לא עבד לי. התוצאות שלי ברמה האישית וגם אלו של לקוחותיי הראשונים בוששו להגיע.
ולא הבנתי מדוע. מה היה חסר בפעולות שלי ובשיטת האימון שלי כדי לאפשר לי וללקוחותיי לפרוץ דרך?
או אז התחלתי לרדת בהדרגה לשורש העניין.
בתקופה זו הייתי כל הזמן בתוך מסגרת אימונית, כחלק מקורסי האימון שעברתי. וכך, התחלתי לקבל משובים ממאמניי שמילות המפתח בהן היו: “שחרר, קבל, זרום“. בתחילה לא הבנתי מה רוצים ממני. ואז חדרה בי אט אט ההכרה שאני פועל אך ורק ממקום רציונלי ומתעלם משאר המרכיבים ב”מערכת ההפעלה האנושית” שלי.
כך, התחלתי יותר ויותר להכיר בחשיבות הגורמים ההווייתיים היושבים בבסיס פעולותיי. איך התפיסה שלי וה”תכנות” שעברתי ב-46 שנותיי מחבלים במעשיי. הבנתי שיש חוסר הלימה בין אותו תכנות במוח הלא-מודע שלי, מחשב העל האמיתי במוחי, לבין רצונותיי, כפי שהם משתקפים במוח המודע שלי.
במקביל, התחלתי לשנות בהדרגה את הפוקוס בשיטת האימון שלי – מגישה שנסמכה בעיקר על יעדים ומדדים, לשיטה המשלבת גם הרבה אימון הווייתי, מנטלי והתנהגותי.”
עד כאן הציטוט מפרק מס’ 2 בספר. ועכשיו, בהקשר זה, לחשיפה ראשונה של מקרה אמיתי מאד לא נעים שקרה לי לפני כמה שנים:
האימון של שושי לא הצליח
לא תמיד אני מצליח לחולל שינוי אצל לקוחותיי. כל כך הרבה גורמים מעורבים כאן שקשה תמיד לדעת את הסיבות. למרות שאני מכיר כבר חלק משמעותי מהן וגם יודע בדר”כ למנוע אותן, לא אכנס כאן לניתוח העניין. רק אומר שאחוז ההצלחה של לקוחותיי הוא כ-70%, והסיבות העיקריות לאי-הצלחה של תוכנית אימון עסקי הן חוסר פתיחות ומחויבות מספקת של הלקוח לתהליך.
תוכנית האימון העסקי של שושי (שם בדוי) לא הצליחה. לא אכנס לסיבות, כי הן אינן חשובות לענייננו. אומר רק שעשיתי כל שביכולתי כדי ששושי תצליח, לרבות להקדיש לה זמן מעל ומעבר, לתת לה הנחה משמעותית במחיר, ועוד.
באותם זמנים נהגתי לעבוד דרך מט”י ר”ג, בעיקר כדי לאפשר ללקוחות מסוימים שלא יכלו לעמוד בתעריפים שלי, בכל זאת לעבוד איתי. כך גם היה עם שושי.
ולמרות הכל, שושי לא הגיעה לתוצאות המצופות.
כמה שבועות לאחר סיום האימון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ממנהל המט”י: “שושי התלוננה עליך. אתה נחשד בהתנהגות עסקית בלתי הולמת והתלונה כרגע מועברת לבדיקת התמ”ת”. נדהמתי! תחושה לא נעימה של כישלון אפפה אותי, הבטן שלי התכווצה והתמלאה ב”פרפרים”…
למען ההגינות אציין שהיו דברים בגו בתלונה של שושי, אך הם היו לכאורה, סרסו את הכוונות האמיתיות שלי, והתעלמו במפגיע מכל מאמציי והשתדלויותיי הכנות לסייע לשושי בכל דרך שיכולתי. וגם כאן לא אכנס לפרטים, כי זה לא מן העניין, רק אומר שהתלונה היתה על רקע מקצועי טהור, לא משהו שקשור להטרדה מינית וכיוצ”ב.
שושי כנראה נפגעה ממני עמוקות, מבלי שהתכוונתי לכך כלל וכלל.
שיחת הבהרה עם שושי שקיימתי לא שפכה אור נוסף והעניין נקלע למבוי סתום….
מכתב מנהל המט”י
הפרשה המשיכה להתגלגל. אני מסרתי את גרסתי, הדגשתי את המוניטין הטוב שהיה לי עד כה במט”י, עד כדי כך שהומלצתי על ידם ללקוחות שפנו לקבל חונך מטעמם, ובמקביל המקרה נבדק ע”י התמ”ת.
ואז הופתעתי בשנית, עם קבלת המכתב הבא ממנהל המט”י:
הייתי בשוק!
מייד עלתה והציפה אותי התמרמרות עזה: “לא רק שהתלונה מופרכת, הם עוד מעזים לחרוץ משפט בצורה חד-צדדית ולגזול ממני 4,110 ש”ח שמגיעים לי כדין?”.
ואז ההתנגדות האוטומטית: “אני אגיע עד בג”ץ אם צריך, כדי לטהר את שמי ולהגיע למשפט צדק!”
ובכל זאת, קיבלתי והשלמתי עם רוע הגזירה
לאחר התגובה הראשונית שהביעה זעם ותסכול, התחלתי לחשוב על כל העניין בהגיון. הנה המחשבות שעברו אז בראשי:
“התבונן בתגובה האוטומטית שלך וחשוב בהגיון: חוץ מהעניין העקרוני והאבדן הכספי, מה הטעם ביציאה למלחמה? רק כדי להשביע את רעבונו של האגו, להכרה ולניצחון? כמה בזבוז זמן ואנרגיות שליליות מעורבות כאן וכמה השפעה רעה תהייה להן עליך בחודשים הבאים? ואם העניין יצא לתקשורת, או לפחות לדפי האינטרנט, לך תדע איך הדברים יתפרשו ולך תוכיח ש”אין לך אחות”. ובתכלס, מדובר כאן בכסף, רק בכסף, שבא והולך, ולא יעשה אותי עשיר יותר…”.
אתם כבר מבינים להיכן זרמו הדברים. קורס לניהול קארמי שהשתתפתי בו באותו מועד עזר לי להחליט סופית: “שחרר, קבל, זרום“…
מה למדתי מהמקרה ומה באפשרותך ללמוד
וכאן החיבור לראשית הפוסט. סוף סוף הפנמתי את השיעור העיקרי שלמדתי מאז השינוי הגדול שעברתי ב-2005.
החלטתי להתמקד בחצי הכוס המלאה. ויתרתי על האגו, ויתרתי על השליטה ועל ההתנגדות האוטומטית למצב שלא מצא חן בעיני, בלשון המעטה.
כיום, מפרספקטיבה של כמה שנים, אין לי ספק שנהגתי נכון. המלחמה לא שווה את הסבל והאבדן הכרוך בה.
השאלה הרלבנטית אז היתה – מה נכון עבורי בטווח הארוך: התנגדות ועשיית צדק, עם הסיכון שאולי הוא לא יעשה והסבל הרב בדרך, או ויתור, קבלה, זניחת העבר, התמקדות בהווה והליכה לקראת עתיד טוב שאני רוצה ליצור לעצמי. בחרתי בלהיות חכם, ולאו דווקא צודק. הסתפקתי בצדק הפנימי שלי, לפיו הייתי שלם עם כל מעשיי.
ועוד משהו שיניתי בעקבות המקרה:
הפסקתי לעבוד עם המט”י. הכתובת היתה על הקיר. זה היה הזמן לעשות קפיצת מדרגה בביטחון העצמי והמקצועי שלי. לבטוח בכוחי להצליח ולהתפרנס גם ללא המסגרת החמימה והנוחה של המט”י. והתוצאות לא איחרו לבוא: ההכנסות שלי לא רק שלא קטנו, אלא גדלו בצורה משמעותית. הרווחתי בחזרה את ה-4,000 ש”ח כפל כפליים.
כן, יצא מתוק מעז!
ומכאן אליך, ואל המסר העיקרי שלי בעקבות המקרה:
כבני אדם יש לנו התנגדות אוטומטית לכל מצב שאינו לרוחנו. עד כדי כך אוטומטית, שבניסוי פשוט של התנגדות עם לקוחותיי אני מוכיח ש-99% מהם לוקים בה. התנגדות זו מורידה אותנו מתחת לקו, מכניסה אותנו למצב תגובתי, ואז אנו פועלים ממניעים רגשיים ולא רציונליים. זה המקום שבדר”כ אנו מצטערים עליו, בדיעבד, כי התנגדות אוטומטית מוציאה מאיתנו רוע ושליליות חריגים בעוצמתם.
קרא גם על פרדוקס הקבלה בפוסט אחר בבלוג שלי.
והנה כאן בסרטון הקצר המחשה של ההתנגדות האוטומטית המובנית בכל אדם כפי שצולמה בהרצאה שלי (3:55 דק’):
הנה מה שאני מציע, במקום תגובה אוטומטית שלילית:
ראשית, היה מודע לנטייה האוטומטית להתנגד, לירידה מתחת לקו ולהשלכות השליליות שלה, התבונן בעצמך בזמן אמיתי כאשר ההתנגדות עולה, ובחר במה שטוב בשבילך בטווח הארוך.
שנית, קודם כל קבל את עובדות המקרה. אין זאת אומרת שעליך להשלים עם הדברים, אך קבלתם היא חיונית, כי: א) הם כבר קרו ולא תוכל לשנות עובדות שכבר קרו, ו- ב) רק ממקום של קבלה תוכל לחשוב בצורה רציונלית ולקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורך בטווח הארוך.
שלישית, ותר על האגו, ותר על הצורך בשליטה ועל הצורך לדעת את כל הפרטים. שחרר את ה-Attachment שלך מהנושא, כי כפי שאמר אקהרד טולה בספרו “ארץ חדשה”: “אי התנגדות, חוסר שיפוטיות, ואי היקשרות הם שלושת ההיבטים של חירות אמיתית…“.
בהקשר זה של היקשרות (או היאחזות) הינה עצה מעולה וחכמה:
רביעית ואחרונה, עדיף תמיד להתמקד בשיעור שכל קושי או אתגר באים ללמד אותנו ולא בקושי עצמו: ללמוד את השיעור ולהפיק לקחים ממקום נטול אגו. כי המטרה העיקרית שלנו היא להתפתח ולצמוח כבני אדם. וכן, לרוב גם אפשר להוציא מתוק מעז!
ולסיום, הנה אמרה נוספת בנושא, הפעם שלי:
“מה שלא עובד בכוח ובמוח עובד בנוח. שחרר, תן לזה מנוח, והוא יגיע נינוח” 😉 ~חגי שלו.
פוסט זה הינו קטע מעובד לבלוג שלי מתוך פרק 13 (עמ’ 252) בספר שלי “להתרגל להצליח“.
לחץ כאן לרכישת הספר בהנחה מאתר זה
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.
“אינטליגנציה רגשית”:
3 מחשבות על “התנגדות – הגישה האוטומטית שתוקעת את ההצלחה”
תודה חגי על הפתיחות והשלווה.
לי היה מקרה לפני מספר שנים שהתקשרו אלי מארגון כלשהו להגנת הצרכן בו קיבלתי תלונה על מכשיר אייפון שלא הושב לבעליו. מברור העניין הבנתי שמכשיר היה מושבת כבר יותר מחצי שנה והלקוח ויתר ולא הגיע לקחתו. לאחר יותר מחצי שנה הלקוח פתאום רצה לקבל את האייפון המושבת בחזרה אליו. כמעט כל יום קיבלתי טלפונים כדי להגן על עצמי. למזלי אחרי חיפושים רבים מצאתי את האייפון המושבת והחזרתי ללקוח אבל איני יודע איך הייתי נוהג לו הייתה מתפרסמת כתבה על המקרה.
תודה רבה דובי על השיתוף. אכן, לפעמים הדברים הללו מגיעים ממקורות בלתי צפויים. יחד עם זאת, אם נשמור על אינטגריטי מלא, שקיפות ושירותיות ברמה גבוהה, נקטין מאד את התרחשותן של הפתעות כאלה.
תודה על השיתוף חגי, מתחברת לרעיון שלפעמים צריך ללמוד לשחרר משהו כדי לעשות את קפיצת המדרגה הבאה…