בפרק זה (מס’ 6 בספר) נגלה אלו הרגלים תוקעים נוספים גורמים הפרפקציוניזם והריצוי. כמו בכל פרק, גם כאן נתקדם שלב אחד נוסף במלכוד המצוינות, עד לחשיפת מעגל הכזבים המלא שהוא מחולל בפרק 10.

מישהו אמר פעם ש”זמן ואהבה הם שני הדברים היחידים בעולם שאי אפשר לקנות אבל אפשר לבזבז“. אחר אמר ש”אין איש אשר מספיק עשיר כדי לקנות את הזמן שלו בחזרה“. אכן, הזמן תמיד יהיה משאב בחוסר ולפיכך הוא רב ערך ומחירו יקר.

לשון אחרת: לעולם לא יהיה לנו מספיק זמן כדי לממש את כל כוונותינו.

אם כך, נשאלת השאלה איך לנהל את הזמן בתבונה. בכך נעסוק בפרק 16.

בפרק זה נכיר את מיקומו של ניהול הזמן במלכוד המצוינות, נגלה כיצד ומדוע הוא מאתגר רבים וטובים, ונחשוף את ההשלכות של ניהול זמן ומשימות קלוקל על הבריאות, האפקטיביות וההצלחה.

הפרפקציוניזם יוצר עומס הפוגע בניהול הזמן

המשותף לפרפקציוניזם ולריצוי הוא הנטייה לעשות מעל ומעבר לנדרש.

הפרפקציוניזם גורם להשקעת זמן בטפל, כדי להשיג מושלמות כאשר זו כלל אינה קיימת.

מכיוון שהאמונה המגבילה “אני לא מספיק טוב” לעולם אינה באה על סיפוקה, הפרפקציוניסט מוּנע מהצורך להצטיין עוד ועוד לעד, המוביל ישירות לעוד ועוד פעולות.

לכן, המחיר של פרפקציוניזם הוא התארכות הביצוע מעל ומעבר, לעיתים ללא גבול, והתוצאה היא קושי בניהול זמן ומשימות.

במילים אחרות – פרפקציוניסטים הם לרוב איטיים מהממוצע בביצוע, לכן ההספק שלהם נמוך ויכולתם לעמוד ביעדים שהציבו לעצמם נפגעת מאד.

האדם המרצה מקריב את זמנו כדי למצוא חן בעיני אחרים

גם האדם המְרצה עסוק בעשייה מעל ומעבר למען מה שטפל בעיניו – בעבור אחרים; אך לא מתוך נתינה לשמה בלב רחב, אלא בלב כבד, במקום לקדם את עצמו ואת מה שחשוב לו.

ראינו בפרק 5 שגם הריצוי, אשר מוּנע מהצורך לקבל אהבה, חיבה והערכה מהסביבה, יושב על אמונות מגבילות סביב מניעי ההצלחה והשייכות.

אמונות אלו גורמות לאדם המְרצה לפעול בהגזמה למען הסובבים אותו בכדי לקבל מהם תמורה, פיזית או רוחנית, תגמול חומרי או מילים טובות ואהבה.

לכן, בעולם בו הזמן תמיד נמצא במחסור, לָעד נותר לאדם המרצה פחות זמן לעסוק בענייניו.

גם כאן הפועל היוצא הוא עומס, לחץ והספק נמוך, שמובילים לתוצאות מוגבלות ונמוכות מהסביר.

יתרה מכך, הריצוי גם מרוקן אנרגטית, מה שגורם לאדם המרצה להיות מתחת לקו, פוגע באפקטיביות שלו, ובכך מקשה עוד על ניהול יעיל של הזמן. נרחיב על כך מייד בהמשך הפרק.

אם כך, האנשים הפרפקציוניסטים והמְרצים מתקשים לנהל את זמנם באפקטיביות וזה מוביל אותנו למרכיב הבא במלכוד המצוינות: קושי בניהול זמן ומשימות.

ניהול זמן הינו מושג מיושן

למרות שהוא שגור בפי כל וחשיבותו אינה מוטלת בספק, המושג “ניהול זמן” מעט מיושן.

הוא מתייחס רק למימד העשייה – ה-Doing, בהתעלם ממימד ההוויה – ה-Being.

נאמן לדרכי, אני תמיד מחפש את השורשים ההווייתיים והמנטליים הנסתרים של כל התנהלות פיזית גלויה.

מודל “פירמידת ההגשמה” שפיתחתי והצגתי בפרק 2 בספרי להתרגל להצליח מסביר זאת לעומק.

למען הפשטות אציין כאן רק בקצרה שה-Doing הוא חלק הקרחון שמעל פני המים, המרכיב הנראה, ותמיד יש לו מקור הווייתי נסתר: האמונות, הרגלי החשיבה, הרגלי ההתנהגות והרגשות – ה-Being.

למשל, כפי שכבר אמרנו בפרק זה, הרגלי הפרפקציוניזם והריצוי (Being) משפיעים על היכולת לפעול באפקטיביות (Doing).

למען השלמת התמונה אציג כאן את תרשים “פירמידת ההגשמה” (ראה תרשים 6-2). להרחבה על המודל ראה בפרק 2 הנ”ל ובפוסט “פירמידת ההגשמה” בבלוג שלי:

ברוח מודל פירמידת ההגשמה, הבה ונבחן כאן בספר גישה אחרת, מודרנית והווייתית יותר, לניהול זמן והיא ניהול האנרגיות; ונתחיל מהגדרת האנרגיה. יסלחו לי הקוראים המתקשים במושגים מדעיים; אני מבטיח שאעשה זאת כאן בקצרה ובפשטות האפשרית, רק כדי שנבין עד כמה מושגי מודעות מופשטים מתחברים ומוסברים על ידי חוקי הפיסיקה.”

עד כאן הציטוט מראשית פרק 6. המשך הפרק על ניהול אנרגיה ראה בסרטון הבא ובפוסט ההמשך הלקוח מפרק 6 כאן בלינק.

להקדמה של הספר קרא כאן מדוע כדאי לך לקרוא את הספר הזה.