היעדר מחויבות – הגורם העיקר שתוקע את ההצלחה שלך

איך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי

כולם מכירים את הביטוי: “מילים בוראות מציאות”. הסרטון הקצרצר הבא (2:55 דק’) של רוזין רוזנבלום ממחיש זאת נהדר:

אם כך, כשאנו מדברים על המחויבות שלנו לדברים מסוימים, אנו יוצרים בכך את המציאות שלנו.

ואכן, במודל הממ”מ שפיתחתי המילים הן אחד משלושת גורמי המפתח שיוצרים את המציאות שלנו. איך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי

לכן, מפליא לשמוע איך אנשים מתבטאים בהסתייגות ובזהירות יתר, אך בכל זאת מצפים שיקרו להם דברים טובים בחיים מבלי שיצטרכו להתחייב אליהם ולפעול כדי להשיגם.

המוקש העיקרי בדרך להצלחה בתוכניות האימון שלי הוא ללא ספק היעדר מחויבות מספקת של הלקוח.

“מחכים למשיח” שר שלום חנוך כבר לפני שנים. אבל “משיח לא בא, משיח אפילו לא מטלפן…” הוא מוסיף כל כך בצדק. כן, יש לנו את התקווה הכמוסה הזו שמשיח יבוא, אך היא סוס טרויאני בתוכינו שמטרפד את היכולת שלנו להשיג תוצאות בכל תחומי החיים.

בפוסט זה אגדיר את הרמות השונות של המחויבות שאנשים מבטאים במילים שלהם ואמחיש מה רמת המחויבות הנדרשת כדי להגיע ליעדים שלנו, להתרגל להצליח וגם להרוויח.

 

רצון

רצון הוא הרמה הכי נמוכה של מחויבות. אמירה שגורה בפינו היא: “אני רוצה אבל זה לא יוצא”.

כי כולם רוצים: להצליח, להרוויח, להיות מקובלים, לזכות בהערכה, לשגשג בכל תחומי החיים, ועוד.

השאלה היא מה אנו מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שאנו רוצים. וכאן אנו מעלים שלל נסיבות ותירוצים מדוע אני רוצה אבל זה לא יוצא: זה בגלל שאני צעיר מדי, מבוגר מדי, זה לא הזמן המתאים, בכלל אין לי מספיק זמן עכשיו, וגם אין לי מספיק כסף, זה בגלל אשתי, הבוס, המדינה, יוקר המחיה, ההורים שלי, וכך הלאה…

“מחרכך” אנו אומרים. באנגלית זה נשמע “יותר טוב”:
some time, some where, some body, some what, some how…

גישה זו נטולת מיקוד שליטה פנימי שהוא אחד המאפיינים הבולטים של אנשים מצליחים.

הנרי פורד אמר: “אם אתה מאמין שאתה יכול או אתה מאמין שאינך יכול, בשני המקרים אתה צודק!“.
אכן, זה הכל עניין של הפרדיגמה שלנו שיושבת בבסיס תפיסת המציאות שלנו.

 

 

כוונה

אכן, רצון בלבד אינו מהווה רמה מספקת של מחויבות כדי להשיג תוצאות.

הרמה הבאה היא כוונה. אם אני אומר לך: “אני רוצה לבוא אליך מתישהו”, ברור לשנינו שהסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אך אם אני אומר לך: “אני מתכוון לבוא אליך בשבוע הבא”, פה כבר רמת המחויבות שלי גבוהה יותר ויש סיכוי טוב יותר שאכן אעמוד בכוונתי.

אך עדיין, זה די שברירי ושלל נסיבות החיים עלולות לשבש את כוונתי, ותמיד יש נסיבות כאלו…
האמריקאים מגדירים זאת נפלא: Shit happens!

המנטור הראשון שלי, טל רונן, אמר שבמציאות שלנו מרבית האנשים פועלים לפי הנוסחה השגויה הבאה:
אין תוצאות + סיפור טוב = יש תוצאות

למשל: “איחרתי כי היה פקק תנועה”. נשמע טוב, אהה? אך מה האמת? שכל בוקר יש את אותו פקק והבוקר פשוט יצאתי 5 דקות מאוחר יותר וזה עשה את ההבדל? או שלא בדקתי בוויז קודם את זמן ההגעה המשוער? כמובן, תמיד יכולות להיות נסיבות בלתי צפויות, אך לרוב אפשר להיערך אליהן מראש, כמו לתכנן להגיע 15 דקות לפני המועד. נכון, זה מצריך מחויבות הרבה מעבר לכוונה.

הביטוי: “הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות” מעיד על הפער בין כוונה ליכולת הביצוע שלה.

 

מחויבות

כהמשך לדוגמה “אני רוצה לבוא אליך”, אם אני אומר: “אני מתחייב להגיע אליך מחר” זה כבר נשמע הרבה יותר רציני מאשר סתם מתכוון. אנשים לא אוהבים להתחייב ואם הם בכל זאת מתחייבים זה מעיד על גמירות דעת והחלטה ברורה.

יחד עם זאת שלל נסיבות החיים עלולות לטרפד גם את המחויבות שלנו. כמה פעמים התחייבנו ולא עמדנו במחויבות שלנו? אולי המחויבות הבולטת ביותר היא תחת החופה: “אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש…”. האמנם אנו עומדים במחויבות זו? שיעורי הגירושין ההולכים וגדלים הם עדות חיה שלא כל כך…

 

רמת המחויבות הגבוהה ביותר שיש

אכן, גם מחויבות אינה מהווה רמה מספקת כדי לסייע לנו לעמוד במילתנו.

אם כך, מהי רמת המחויבות הגבוהה יותר, שאם נבטא אותה במילים היא גם תגדיל את יכולתנו להשיגה?

הבטחה!

למילים “אני מבטיח” יש כוח רב הרבה מעבר למחויבות.

הנה הגדרה מצוינת של מחויבות העל הזו מפיו של אברהם לינקולן:

מחויבות היא מה שהופך הבטחה למציאות. אלה המילים שמדברות בהעזה את כוונותיך והפעולות שמדברות בקול רם יותר מן המילים. זה ליצור את הזמן כשאין זמן. מחויבות היא החומר ממנו עשוי האופי, העוצמה לשנות את פני הדברים. זה הניצחון היומי של אינטגריטי על הסקפטיות“.

כשאני אומר: “אני מבטיח לבוא אליך מחר” אני מביע במילים שלי את המחויבות המקסימלית האפשרית. זה כמו “אני נשבע”. זו לקיחת אחריות מלאה גם לממש את הבטחתי.

וזה הקשר בין אחריות למחויבות על: כשרמת האחריות שלי גבוהה, במיקוד שליטה פנימי מלא, אני גם יכול להבטיח ולעמוד במילתי.

הציטוט הבא של דיפאק צ’ופרה הנו אקורד סיום נהדר לפוסט זה:

אחריות משמעותה לא להאשים אף אחד או שום דבר במצבכם, כולל לא את עצמכם, בכך שקיבלתם את הנסיבות הללו, האירוע הזה, הבעיה הזו. משמעות האחריות הינה היכולת להגיב באופן יצירתי על המצב כמות שהוא עכשיו“.

בשפה שלי אני קורה לזה להיות אַל-עַל נסיבתי.
וזהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין אנשים שמתקדמים בחיים ורק רוצים להצליח, לבין אנשים מחוייבים ואחראים שגם מממשים את רצונותיהם ומצליחים!

הסרטון הבא ממחיש זאת מצוין:

 

לכן, אם ברצונך לשגשג ולהצליח, הבא את רמת המחויבות שלך לרמה של הבטחה, בכוח עילוי שהוא גבוה מכוח היירוט של הנסיבות שלך. ואם זה נראה לך קשה מידי, חשוב מה כהורה אתה מוכן לעשות למען הילדים שלך וכייל את ההבטחה שלך לעצמך, לעסק שלך או לקריירה שלך, לאותה רמה של מחויבות. כי כמו במטוס: כדי להיות מסוגל לתת את המקסימום למשפחה שלך, עליך לשים את “מסיכת החמצן” קודם כל לעצמך.

ורק זו דרגת ההבטחה המתאימה שתמריא אותך ליעדים שברצונך להשיג!

  • חלק מהתכנים בפוסט זה הם באדיבות טל רונן

 

אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים בקטגוריה “כלי עזר ומשאבים”:

התנגדות – הגישה האוטומטית שתוקעת את ההצלחה

להתמקד בחצי הכוס המלאה

אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי אמיתי שלי, שמחד חשף חולשות ופגיעות שלי, ומאידך אפשר לי למידה וצמיחה שלא הייתי מוותר עליהן.

ובכדי להכניס אתכם לקונטקסט העניין, אפתח בציטוט קצר מתוך הספר “להתרגל להצליח” שעליו אני שוקד בימים אלו, וקורם אט אט עור וגידים:

להתמקד בחצי הכוס המלאה

לא על שכלי לבדו

“השינוי שלי מרציונליות למודעות לא קרה בין לילה. כשהתחלתי לאמן אנשים בקיץ 2006 הייתי עוד רק רציונלי.

חמוש בפרדיגמות העבר, לקחתי את מיומנויות האימון שאך זה למדתי, ובעיקר את הקונקרטיות שבהן כמו תכנון עסקי, והתחלתי ליישם אותן. קודם כל עם עצמי, בעסק שאך זה הקמתי, ובמקביל גם עם הלקוחות שאט אט השגתי.

כאדם חרוץ ושקדן, הייתי בטוח שהצלחתי מובטחת. אבל זה לא עבד לי. התוצאות שלי ברמה האישית וגם אלו של לקוחותיי הראשונים בוששו להגיע.

ולא הבנתי מדוע. מה היה חסר בפעולות שלי ובשיטת האימון שלי כדי לאפשר לי וללקוחותיי לפרוץ דרך?

או אז התחלתי לרדת בהדרגה לשורש העניין.

בתקופה זו הייתי כל הזמן בתוך מסגרת אימונית, כחלק מקורסי האימון שעברתי. וכך, התחלתי לקבל משובים ממאמניי שמילות המפתח בהן היו: “שחרר, קבל, זרום“. בתחילה לא הבנתי מה רוצים ממני. ואז חדרה בי אט אט ההכרה שאני פועל אך ורק ממקום רציונלי ומתעלם משאר המרכיבים ב”מערכת ההפעלה האנושית” שלי.

כך, התחלתי יותר ויותר להכיר בחשיבות הגורמים ההווייתיים היושבים בבסיס פעולותיי. איך התפיסה שלי וה”תכנות” שעברתי ב-46 שנותיי מחבלים במעשיי. הבנתי שיש חוסר הלימה בין אותו תכנות במוח הלא-מודע שלי, מחשב העל האמיתי במוחי, לבין רצונותיי, כפי שהם משתקפים במוח המודע שלי.

במקביל, התחלתי לשנות בהדרגה את הפוקוס בשיטת האימון שלי – מגישה שנסמכה בעיקר על יעדים ומדדים, לשיטה המשלבת גם הרבה אימון הווייתי, מנטלי והתנהגותי.”

עד כאן הציטוט מפרק מס’ 2 בספר. ועכשיו, בהקשר זה, לחשיפה ראשונה של מקרה אמיתי מאד לא נעים שקרה לי לפני כמה שנים:

 

האימון של שושי לא הצליח

לא תמיד אני מצליח לחולל שינוי אצל לקוחותיי. כל כך הרבה גורמים מעורבים כאן שקשה תמיד לדעת את הסיבות. למרות שאני מכיר כבר חלק משמעותי מהן וגם יודע בדר”כ למנוע אותן, לא אכנס כאן לניתוח העניין. רק אומר שאחוז ההצלחה של לקוחותיי הוא כ-70%, והסיבות העיקריות לאי-הצלחה של תוכנית אימון עסקי הן חוסר פתיחות ומחויבות מספקת של הלקוח לתהליך.

תוכנית האימון העסקי של שושי (שם בדוי) לא הצליחה. לא אכנס לסיבות, כי הן אינן חשובות לענייננו. אומר רק שעשיתי כל שביכולתי כדי ששושי תצליח, לרבות להקדיש לה זמן מעל ומעבר, לתת לה הנחה משמעותית במחיר, ועוד.
באותם זמנים נהגתי לעבוד דרך מט”י ר”ג, בעיקר כדי לאפשר ללקוחות מסוימים שלא יכלו לעמוד בתעריפים שלי, בכל זאת לעבוד איתי. כך גם היה עם שושי.
ולמרות הכל, שושי לא הגיעה לתוצאות המצופות.

כמה שבועות לאחר סיום האימון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ממנהל המט”י: “שושי התלוננה עליך. אתה  נחשד בהתנהגות עסקית בלתי הולמת והתלונה כרגע מועברת לבדיקת התמ”ת”. נדהמתי! תחושה לא נעימה של כישלון אפפה אותי, הבטן שלי התכווצה והתמלאה ב”פרפרים”…
למען ההגינות אציין שהיו דברים בגו בתלונה של שושי, אך הם היו לכאורה, סרסו את הכוונות האמיתיות שלי, והתעלמו במפגיע מכל מאמציי והשתדלויותיי הכנות לסייע לשושי בכל דרך שיכולתי. וגם כאן לא אכנס לפרטים, כי זה לא מן העניין, רק אומר שהתלונה היתה על רקע מקצועי טהור, לא משהו שקשור להטרדה מינית וכיוצ”ב.

שושי כנראה נפגעה ממני עמוקות, מבלי שהתכוונתי לכך כלל וכלל.
שיחת הבהרה עם שושי שקיימתי לא שפכה אור נוסף והעניין נקלע למבוי סתום….

 

מכתב מנהל המט”י

הפרשה המשיכה להתגלגל. אני מסרתי את גרסתי, הדגשתי את המוניטין הטוב שהיה לי עד כה במט”י, עד כדי כך שהומלצתי על ידם ללקוחות שפנו לקבל חונך מטעמם, ובמקביל המקרה נבדק ע”י התמ”ת.

ואז הופתעתי בשנית, עם קבלת המכתב הבא ממנהל המט”י:

התנגדות חוסמת שינוי

 

הייתי בשוק!

מייד עלתה והציפה אותי התמרמרות עזה: “לא רק שהתלונה מופרכת, הם עוד מעזים לחרוץ משפט בצורה חד-צדדית ולגזול ממני 4,110 ש”ח שמגיעים לי כדין?”.

ואז ההתנגדות האוטומטית: “אני אגיע עד בג”ץ אם צריך, כדי לטהר את שמי ולהגיע למשפט צדק!”

 

ובכל זאת, קיבלתי והשלמתי עם רוע הגזירה

לאחר התגובה הראשונית שהביעה זעם ותסכול, התחלתי לחשוב על כל העניין בהגיון. הנה המחשבות שעברו אז בראשי:

“התבונן בתגובה האוטומטית שלך וחשוב בהגיון: חוץ מהעניין העקרוני והאבדן הכספי, מה הטעם ביציאה למלחמה? רק כדי להשביע את רעבונו של האגו, להכרה ולניצחון? כמה בזבוז זמן ואנרגיות שליליות מעורבות כאן וכמה השפעה רעה תהייה להן עליך בחודשים הבאים? ואם העניין יצא לתקשורת, או לפחות לדפי האינטרנט, לך תדע איך הדברים יתפרשו ולך תוכיח ש”אין לך אחות”. ובתכלס, מדובר כאן בכסף, רק בכסף, שבא והולך, ולא יעשה אותי עשיר יותר…”.

אתם כבר מבינים להיכן זרמו הדברים. קורס לניהול קארמי שהשתתפתי בו באותו מועד עזר לי להחליט סופית: “שחרר, קבל, זרום“…

 

מה למדתי מהמקרה ומה באפשרותך ללמוד

וכאן החיבור לראשית הפוסט. סוף סוף הפנמתי את השיעור העיקרי שלמדתי מאז השינוי הגדול שעברתי ב-2005.

החלטתי להתמקד בחצי הכוס המלאה. ויתרתי על האגו, ויתרתי על השליטה ועל ההתנגדות האוטומטית למצב שלא מצא חן בעיני, בלשון המעטה.
כיום, מפרספקטיבה של כמה שנים, אין לי ספק שנהגתי נכון. המלחמה לא שווה את הסבל והאבדן הכרוך בה.
השאלה הרלבנטית אז היתה – מה נכון עבורי בטווח הארוך: התנגדות ועשיית צדק, עם הסיכון שאולי הוא לא יעשה והסבל הרב בדרך, או ויתור, קבלה, זניחת העבר, התמקדות בהווה והליכה לקראת עתיד טוב שאני רוצה ליצור לעצמי. בחרתי בלהיות חכם, ולאו דווקא צודק. הסתפקתי בצדק הפנימי שלי, לפיו הייתי שלם עם כל מעשיי.

ועוד משהו שיניתי בעקבות המקרה:
הפסקתי לעבוד עם המט”י. הכתובת היתה על הקיר. זה היה הזמן לעשות קפיצת מדרגה בביטחון העצמי והמקצועי שלי. לבטוח בכוחי להצליח ולהתפרנס גם ללא המסגרת החמימה והנוחה של המט”י. והתוצאות לא איחרו לבוא: ההכנסות שלי לא רק שלא קטנו, אלא גדלו בצורה משמעותית. הרווחתי בחזרה את ה-4,000 ש”ח כפל כפליים.
כן, יצא מתוק מעז!

ומכאן אליך, ואל המסר העיקרי שלי בעקבות המקרה:
כבני אדם יש לנו התנגדות אוטומטית לכל מצב שאינו לרוחנו. עד כדי כך אוטומטית, שבניסוי פשוט של התנגדות עם לקוחותיי אני מוכיח ש-99% מהם לוקים בה. התנגדות זו מורידה אותנו מתחת לקו, מכניסה אותנו למצב תגובתי, ואז אנו פועלים ממניעים רגשיים ולא רציונליים. זה המקום שבדר”כ אנו מצטערים עליו, בדיעבד, כי התנגדות אוטומטית מוציאה מאיתנו רוע ושליליות חריגים בעוצמתם.

קרא גם על פרדוקס הקבלה בפוסט אחר בבלוג שלי.

 

הנה מה שאני מציע, במקום תגובה אוטומטית שלילית:

ראשית, היה מודע לנטייה האוטומטית להתנגד, לירידה מתחת לקו ולהשלכות השליליות שלה, התבונן בעצמך בזמן אמיתי כאשר ההתנגדות עולה, ובחר במה שטוב בשבילך בטווח הארוך.

שנית, קודם כל קבל את עובדות המקרה. אין זאת אומרת שעליך להשלים עם הדברים, אך קבלתם היא חיונית, כי: א) הם כבר קרו ולא תוכל לשנות עובדות שכבר קרו, ו- ב) רק ממקום של קבלה תוכל לחשוב בצורה רציונלית ולקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורך בטווח הארוך.

שלישית, ותר על האגו, ותר על הצורך בשליטה ועל הצורך לדעת את כל הפרטים. שחרר את ה-Attachment שלך מהנושא, כי כפי שאמר אקהרד טולה בספרו “ארץ חדשה”: “אי התנגדות, חוסר שיפוטיות, ואי היקשרות הם שלושת ההיבטים של חירות אמיתית…“.

רביעית ואחרונה, עדיף תמיד להתמקד בשיעור שכל קושי או אתגר באים ללמד אותנו ולא בקושי עצמו: ללמוד את השיעור ולהפיק לקחים ממקום נטול אגו. כי המטרה העיקרית שלנו היא להתפתח ולצמוח כבני אדם. וכן, לרוב גם אפשר להוציא מתוק מעז!

ולסיום, הנה אמרה נוספת בנושא, הפעם שלי:
מה שלא עובד בכוח ובמוח עובד בנוח. שחרר, תן לזה מנוח, והוא יגיע נינוח”  😉 ~חגי שלו.

פוסט זה הינו קטע מעובד לבלוג שלי מתוך פרק 13 (עמ’ 252) בספר שלי “להתרגל להצליח“.

לחץ כאן לרכישת הספר בהנחה מאתר זה

 

אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים בקטגוריה “אינטליגנציה רגשית”:

שיפוטיות עצמית – המקל בגלגלי ההצלחה

איך להיפטר משיפוטיות עצמית

שיפוטיות עצמית היא פולניות במיטבה.איך להיפטר משיפוטיות עצמית
טוב, יש כאן סתירה במשפט אבל אתם מבינים אותי  😉
בנוסף, מצאתי שזו יותר תכונה יהודית כללית מאשר השראה מזרח אירופאית דווקא.
כי גם רבים מלקוחותיי הלא-פולנים לוקים בה.

אז בואו נבהיר אחת ולתמיד:
אין שוב דבר מואר או נאור בשיפוטיות עצמית!
למען האמת זוהי אחת מהרעות החולות שתוקעות את ההצלחה שלנו.

בשורות הבאות אסביר מדוע ואיך להיגמל ממנה.
 

שיפוטיות עצמית אינה מעידה על אחריות עצמית גבוהה

זוהי טעות נפוצה. רבים מאיתנו הם אנשים אחראים ולכן לוקחים על עצמם כל טעות ומעידה.
בעוד שזה אכן מעיד על מיקוד שליטה פנימי ולקיחת אחריות, שהם מבורכים, שיפוטיות עצמית היא הליכה הרבה מעבר לכך, למחוזות שתוקעים אותנו.
כי שיפוטיות בכלל ושיפוטיות עצמית בפרט, הן פוקוס על הדברים שאינם עובדים כשורה בחיינו. ומכיוון שמה שאנו מתפקסים עליו גדל, החוויה היא שלילית, אנו יורדים מתחת לקו, ובמצב זה איננו יכולים לראות פתרונות ולמצוא הזדמנויות. כי כשאנו “מתחת לקו” האנרגיה נמוכה, אין יוזמה, אין עשייה ולכן גם אין הצלחה.

במילים אחרות, שיפוטיות עצמית היא תוקעת!

במקום שיפוטיות, עדיף להתמקד בלמידה, בהפקת לקחים ובתכנון עתיד מוצלח יותר.
ובכלל, החינוך שלעיתים קיבלנו שטעות היא רעה הוא שגוי. כי אין הצלחה בלי טעות. כי אין כמעוט אדם שיודע לעשות הכל נכון בפעם הראשונה.
מחקרים מראים שמיליונרים אמריקאים נכשלו (מילה בעייתית בפני עצמה, אני מעדיף “לא הצליחו”) 16 פעם לפני שנעשו מיליונרים!
אם כך, טעויות הן חיוניות ללמידה ולהצלחה, ובעצם “הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות היא לא ללמוד מטעות שנעשתה” (חגי שלו).

 

הקשר בין אחריות גבוהה לשיפוטיות עצמית

“אחריות” איננה נשיאה באשמה, כפי שלעיתים אנו נוהגים לחשוב (“מי אחראי למחדל בחברת החשמל?”).
אבן שושן מגדיר אחריות, בין היתר, כ”נְכוֹנוּת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם בְּכָל עֵת וּבְכָל מַצָּב עִקָּרוֹן מוּסָרִי אוֹ חֶבְרָתִי”.
המילה האנגלית Responsibility מורכבת מצירוף המילים Response+Ability, כלומר: “היכולת לבחור בתגובה”.
עינינו הרואות שבשתי השפות אין מילה וחצי מילה על אשמה, ולכן אין קשר בין אחריות גבוהה לשיפוטיות.
נהפוך הוא, אחריות משתלבת היטב עם יכולת הבחירה שלנו – לבחור בתגובה שיש לה אפ”ק חיובי: אפקטיבית, פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית.
לכן, אמרו מעתה שאדם עם אחריות גבוהה אינו חייב לראות את עצמו אשם בטעויות ולשפוט את עצמו על כך.

 

“אל תעשה לעצמך את מה ששנוא על חברך” (חגי שלו)

כילדים, גדלנו על המשפט של הילל הזקן “אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך”. זו כל התורה כולה על רגל אחת.
ובכן, בואו נבחן מי החברים שלנו. אחד מהם, הוא ללא ספק אנו עצמנו! כי אנו נמצאים כל הזמן עם עצמנו, אנו עוזרים לעצמנו (או שלא…) וכדאי מאד שיהיה לנו נעים להיות עם עצמנו… במילים אחרות – אנו החברים הכי טובים של עצמנו!
אז איך זה שאנו פוגעים בעצמנו בדרך שאיננו מעזים לעשות לחברינו הכי טוב?
כי אם נשפוט ונבקר כל הזמן את חברינו הוא יפגע, ינטוש אותנו וינתק מגע!

לכן, אמרו מעתה ש”אל תעשה לעצמך את מה ששנוא על חברך”, הפסיקו לבקר ולשפוט את עצמכם, בדיוק כפי שאינכם עושים זאת לחבריכם הטובים ביותר.

 

“אין אדם אשר מספיק עשיר כדי לקנות בחזרה את העבר שלו” (אוסקר ויילד)

שיפוטיות עצמית היא התנגדות למה שאין ביכולתנו לשנות. אנו עושים את עצמינו ואת מה שעשינו “לא בסדר” וכך לא מקבלים את העבר. וזה אבסורד, כי העבר אינו ניתן לשינוי והשיפוטיות רק מקשה ומנציחה אותו. לכן, אין בה כמובן כל טעם, אלא רק תקיעות ושקיעות.

“אי-התנגדות, חוסר-שיפוטיות ואי-היקשרות הם שלושת ההיבטים של חירות אמיתית וחיים מוארים” (אקהרט טולה בספרו ארץ חדשה)

שיפוטיות עצמית היא פרדיגמה תוקעת, בדרך כלל סביב מניע ההצלחה. זו עלולה להיות השריטה “אני לא טוב מספיק” ונגזרותיה, או באמת לקיחת אחריות עצמית מוגזמת, תחת הפרדיגמה “אם זה לא הצליח אני אשם”. בכל מקרה, מומלץ לבחור בפרדיגמה חדשה שפותחת אפשרויות מקדמות ומאפשרות. למשל:
“אני לומד מטעויות ומתקן אותן”, או “אני מקבל את העבר, נמצא בהווה ומקדם את העתיד שלי”, או “אני סולח לעצמי, מפיק מסקנות ומיישם אותן בהתמדה”.
הרבה פעמים השיפוטיות מונעת מפרפקציוניזם, “מחלה” קשה בפני עצמה שמן הראוי להיפטר ממנה.

 

אז הפתרונות לשיפוטיות עצמית הן התובנות והפעולות הבאות:

  1. קבלת העבר, קבלת העצמי והכרה בחוסר המושלמות שלנו בני האדם
  2. סליחה עצמית
  3. ויתור על הפרפקציוניזם ושחרור מהצורך לעשות הכל על הצד הטוב ביותר (ואין זה סותר להיות יסודי, שזו תכונה מעולה)
  4. הכרה בחשיבות ביצוע טעויות ללמידה ושיפור, והתמקדות באפשרות ובהזדמנות
  5. ויתור על התבטאות שיפוטית ב-ממ”מ (מחשבות, מילים ומעשים) שלנו
  6. זיהוי הפרדיגמה השיפוטית התוקעת והחלפתה בפרדיגמה חדשה שמקדמת

והביצוע בפועל לשיטתי, כמו תמיד, הוא באמצעות יישום “נוסחת מה בתוך“:

מודעות לשיפוטיות עצמית ומגרעותיה, התבוננות בשיפוטיות כשהיא עולה באופן אוטומטי, ובחירה באחת מ-6 הפעולות הנ”ל.
יישום עקבי ומתמיד של “מה בתוך“, לפחות 10 פעמים ביום באמצעות תזכורות, כל פעם לשניות ספורות, יצור שינוי משמעותי לאורך זמן ויאפשר גמילה מהשיפוטיות העצמית.

 

אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים בקטגוריה “שינוי”:

סיבה אחת מרכזית שמונעת ממך להצליח (1/3)

אימון עסקי לפריצת דרך

מהו אחד ממקורות התקיעות העיקריים שלנו?אימון עסקי לפריצת דרך

מה מונע ממרבית בני האדם למצות את הפוטנציאל שלהם ולהשיג את אשר חשקה נפשם?

בפוסט זה ובעוקבים אחריו שיפורסמו בשבועות הקרובים, אני אענה על השאלות הנ”ל ואתן לכם כלים פרקטיים להצלחה.

“משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן” ~שלום חנוך

יש לנו, בני האדם, תכונה מאוד אנושית, והנה היא בפשטות:

אנו מצפים שיקרה לנו משהו טוב בלי שנצטרך לעמול בשבילו.

Read moreסיבה אחת מרכזית שמונעת ממך להצליח (1/3)