איך להצליח בעסקים ולהשיג יעדים מאתגרים – חלק 2/3

חגי שלו מתראיין על ספרו להתרגל להצליח

בראיון שערכה לי בת-חן שפירא, דיברנו על הצלחה, שינויים, מודעות ואיך להגשים, לשגשג ולהשיג יעדים בחיים חגי שלו מתראיין על ספרו להתרגל להצליחבכלל ובעסקים, בקריירה ובניהול בפרט.

בחלק שני זה של הראיון, שוחחנו על רכישת הרגלים מנצחים, איך להתמודד עם שינויים, התמודדות עם שיפוטיות עצמית, מהם מרכיבי ההצלחה, איך להצליח בשיווק ומכירות, ואיך להכניס מוטיבציה לפעולה.

לראות את החלק הראשון של הראיון לחץ כאן

הנה החלק השני של הראיון:

Read moreאיך להצליח בעסקים ולהשיג יעדים מאתגרים – חלק 2/3

“עד שזה לא מושלם אני לא משחרר”

פרפקציוניזם

השבוע נפגשתי עם לקוח שלי בשם צ’רלי (שם בדוי) לפגישה מס’ 4 בתוכנית האימון העסקי שלו. מה שעמד ברקע זה אי עמידתו במשימות התוכנית עד כה.

המחויבות שלי ללקוח במקרה זה היא לברר את השורשים לכך, לסייע לו להיכנס לתוכנית ולהתחיל לבצע את המשימות. פרפקציוניזם

 

אני חייב להודות שמקרים כאלו הם די שכיחים. למרבית האנשים, שינוי מעורר התנגדות פנימית, בוודאי מנטלית ולעיתים גם פיזית (=כימיה בגוף), והתוצאה היא חבלי לידה בהתמסרות לתהליך האימון והפקת המירב ממנו.
בדר”כ, הדרך שלי לסייע ללקוח להיכנס לתוכנית היא באמצעות מיקוד שליטה פנימי. לא ארחיב כאן עוד על כך, רק אומר שמדובר בנכונות הלקוח לקחת אחריות מלאה לתהליך ולהפסיק “לחכות למשיח” – שדברים טובים ייקרו לו מבלי שיצטרך לטרוח ולעמול כלל…

בהתאם, שוחחתי עם צ’רלי על מחויבות, אחריות והתמודדות עם ההתנגדות המוטבעת בנו לשינויים. לצערי, לא פגעתי 🙁 . הלכתי שולל אחרי הפרדיגמה הרגילה שאני מכיר, אך היא לא הסבירה את הסיטואציה.

 

ואז הגיעה שאלת המפתח:

שאלתי את צ’רלי: “מה באמת מעכב אותך לשלוח אלי את המשימות?“. צ’רלי ענה: “עד שזה לא מושלם אני לא משחרר“. כאדם שהיה חולה בעבר “במחלה”, מיד הבנתי שצ’רלי הוא פרפקציוניסט, ושפרדיגמת הפרפקציוניזם תוקעת את ביצוע המשימות ואת תהליך השינוי. מכאן, הדרך לשחרור התקיעות ברורה, כפי שתקראו בפוסט זה.

למותר לציין שפרפקציוניזם הוא הרגל תוקע, כי בעידן שבו אף פעם אין לנו מספיק זמן כדי לעמוד בכל משימותינו, הפרפקציוניזם תובע הרבה יותר מידי זמן ומשאבים לכל משימה, קטנה כגדולה, פוגע בהספק שלנו ומכאן גם בתוצאות שאנו מפיקים.

מטרת פוסט זה לתת כלים להתמודד עם פרפקציוניזם ולהתגבר עליו. 

 

להחליף את הפרדיגמה

ראשית, פרפקציוניזם מוגדר במילון אבן שושן כ- “הַשְּׁאִיפָה לִשְׁלֵמוּת, הַנְּטִיָּה לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר בָּאֹפֶן הַמֻּשְׁלָם בְּיוֹתֵר”. ההגדרה שלי לפרפקציוניזם היא קצת שונה: “היכולת לראות ולזהות דברים שאף אחד אחר לא רואה, או שלאף אחד זה לא חשוב, ולתקן אותם“. מהגדרה זו ברור שאין בגישה פרפקציוניסטית תועלת לסביבה, ואם רק בהשקפת העולם שלנו עסקינן, אז אין שום סיבה שלא נשנה אותה כדי להפוך את עבודתנו לכזו עם אופ”ק חיובי: אפקטיבית, פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית.

בהתאם, פרפקציוניזם הוא פרדיגמה. ופרדיגמות אפשר לשנות לפי השיטה שהארתי בפוסט נפרד. מהן אם כן הפרדיגמות החדשות שכדאי לאמץ במקום פרפקציוניזם? הנה כמה הצעות:

  1. מושלם זה לא פרקטי, אני יסודי ומקפיד על הפרטים עד המקום שבו אחרים לא מבחינים בהבדל
  2. גם 90% זה טוב מאד
  3. אני מקפיד על העיקר ומוכן לוותר על הטפל

כאמור, אני מפנה אתכם לפוסט הפרדיגמות כדי ללמוד איך משנים פרדיגמות.

 

התמקדו במסר, לא בטעויות

לרובינו יש נטייה אוטומטית לטפל בבעיות בחיינו ולסלק אותן. הבעיה היא שעיסוק בבעיות מגדיל אותן ומונע מאיתנו את היכולת להתמקד בפתרונות. בפשטות, עיקרון הפוקוס אומר שהמוח המודע שלנו יכול להתמקד אך ורק בדבר אחד: או בבעיות או בפתרונות שלהן, אך לא בשתיהן בו זמנית. בהתאם, לבעלי פרדיגמת הפרפקציוניזם, אני ממליץ להתמקד בשאלה האם המסר שלנו עבר, האם הצד השני מבין, האם הלקוח שבע רצון, והאם הצלחנו להבהיר את כוונותינו. או אז, נראה ונטפל בדברים חשובים בהרבה מתיקון נוסף פה או שם, שאיש מלבדינו אינו מבחין בו.

 

 לא כל טעות היא כישלון

החינוך שקיבלנו מבקר בעוצמה רבה טעויות. זה לא לגיטימי בתרבות שלנו לטעות. על טעויות מענישים: מערכת המשפט, ההורים, המחנכים והמנהלים במקומות העבודה. במאמר מוסגר נגיד שגישה זו מעודדת בינוניות, כי רובינו קודם כל רוצה להימנע מכאב (=טעות) לפני שאנו חווים הנאה הכרוכה בהישג ובהגשמה. בהקשר לפרפקציוניזם, קל לראות שלפרפקציוניסטים עדיף להימנע מטעות בכל מחיר, והמחיר כאמור גדול מאד.
לכן, הדרך להירפא מפרפקציוניזם היא לשנות את הפרדיגמה לגבי טעויות. לא כל טעות היא כישלון, כפי שלעיתים קרובות אנו מפרשים בתרבות שלנו. אמירות כמו: “נכשלתי בבחינה, נכשלתי בטסט, כשלתי בביצוע תפקידי”, ועוד, מרמזות על הגזמה רבה בפרשנות. אז גבירותיי ורבותיי, בואו נכיר בכך שלא כל טעות היא כישלון; שטעות היא לגיטימית ובכלל מאפיינת אנשים מצליחים; והאמרה הבאה היא אולי קלישאה, אבל מאד משקפת את המציאות:
מי שלא לוקח סיכון, לא מעז. מי שלא מעז, לא מנסה. מי שלא מנסה לא טועה, ומי שלא טועה לא מצליח“.

 

וכדוגמה נוספת, אני מביא את חברת מיקרוסופט, שהאסטרטגיה שלה שלא להוציא מוצר מושלם לשוק היא אחד מגורמי ההצלחה שלה. אז אם למיקרוסופט מותר, מי אנו שנשאף לשלמות בתוצרים שלנו?

לכן, אם אתם פרפקציוניסטים, שנו את הפרדיגמה שלכם לגבי טעויות והרשו לעצמכם לטעות, תוך בקרה עצמית ויסודיות, במגמה לגדר את הסיכון, אך כמובן לא להימנע ממנו לגמרי דרך בדיקה חוזרת ונשנית שבע פעמים…

 

 מה מלמדת אותנו הכלכלה

כלכלה, כידוע, היא מדע היעילות. אז בואו נבדוק 2 מודלים בכלכלה שמאירים לנו עד כמה פרפקציוניזם אינו יעיל. שימו לב – מי שלא למד כלכלה, עלול לחשוב שהם מסובכים, אך בעצם יש בהם הרבה היגיון פשוט.

  1. עיקרון פארטו – ידוע יותר כחוק 80-20. העיקרון אומר שכדי להפיק 80% מהתוצאות, עלינו להשקיע 20% מהתשומות הדרושות להפיק 100% מהתוצאות (=שלמות). דוגמה לעיקרון: 20% מהבגדים בארון שלנו אנו לובשים 80% מהזמן. דוגמה נוספת: חשבו על התוצאות כעל ציון בבחינה ועל התשומות כזמן שאנו משקיעים ללמוד לבחינה. הצד השני של עיקרון פארטו אומר שכדי לעלות מציון של 80% ל-100%, עלינו להשקיע עוד 80% מהזמן, או פי 4 מה-20% הדרושים לקבל ציון של 80%! כלומר בהשגת ציון של 80% יחס תשומה-תפוקה הוא 4:1, ובמעבר מ-80% ל-100% היחס הוא 1:4, דהיינו פי 16 יותר! קל לראות שהמחיר שאנו משלמים במעבר מ-80% ל-100% הוא רב ויקר. ואפילו אם 80% הוא לא מספיק טוב עבורכם, וזה לגיטימי, אני מציע לכם לכוון לגבי כל מספר בין 80% ל-100%, וכך תוכלו עדיין לחסוך משאבים רבים.100% רבותיי הוא פשוט לא פרקטי, לפעמים בכלל לא אפשרי, ובוודאי לא הכרחי במציאות חיינו המורכבת.
  2. חוק התפוקה השולית הפוחתת. זהו כלל בסיסי בכלכלה וכל מי שלמד את “עקומת התמורה” במבוא לכלכלה מכיר אותו. בפשטות, החוק אומר שככל שאנו מתקדמים בביצוע מטלה מסוימת, נדרשות יותר ויותר תשומות כדי לקבל פחות ופחות תפוקות. הגישה הכלכלית דוגלת בהסתכלות על ההוצאה והתשומה השולית כמדד יעילות תפעולית, ולא על הנטייה הטבעית שלנו להסתכל על הממוצע. לעיתים אפילו יש “תפוקה שולית פוחתת שלילית”, וזה המקום בו יותר מידי אנשים שעוסקים באותו תהליך מפריעים זה לזה או כשאנו מנסים לתקן משהו, אך רק מקלקלים… בבחינת: “כל המוסיף – גורע!”.גם כאן המסקנה ברורה: כדי לתפקד היטב בעולם של מחסור במשאבים עלינו כל הזמן לבחון האם תוספת תשומות היא כדאית יחסית לתפוקות ההולכות ופוחתות. 

 

וכמה נקודות נוספות לסיום:

  • כמות המידע בעולם מוכפלת מידי כשנתיים. במצב כזה אנו חייבים להתמקד בעיקר. נקודה.
  • בכל תהליך יש מספר נתיבים מקבילים. תורת האילוצים מלמדת אותנו שמה שקובע את קצב התהליך כולו הוא הנתיב הקריטי. לכן, זהו את הנתיב הקריטי וקדמו אותו בעדיפות על שאר הנתיבים. מי שפרפקציוניסט, ייטה להקדיש לכל המסלולים את אותה העדיפות, וזו כמובן טעות, כי כך נוצרים צווארי בקבוק.
  • אחד הדברים שמאפיינים פרפקציוניסטים הוא שיפוטיות עצמית גבוהה. כי הם יודעים כל כך טוב להלקות את עצמם במקרה של טעות, שהכאב הוא רב והם מנסים להימנע ממנו בכל מחיר, גם במחיר של פרפקציוניזם. אז רבותיי השיפוטיים, הנה עוד סיבה לוותר על השיפוטיות. עצתי לכם היא התחברו לחזון שלכם במקום לנסות להימנע מכאב הטעויות.

 

לסיכום, היו מודעים למחיר הגבוה שאתם משלמים על פרפקציוניזם, הבינו שזוהי “מחלה”, שזו פרדיגמה תוקעת שמחבלת בהצלחה שלכם. מודעות לכך תפתח לכם את פתח ההתבוננות העצמית, בעת יישום הפרפקציוניזם ביום-יום, ומכאן הבחירה למגר את הפרפקציוניזם יכולה להיות קצרה מאד.

כמו תמיד, היישום של הדברים הוא באמצעות “נוסחת מה בתוך” – המתודולוגיה הייחודית שלי לבצע שינוי בכל הרגל שלא משרת אתכם והחלפתו בהרגל טוב יותר.


אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.

אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים בקטגוריה “ניהול זמן”:

שיפוטיות עצמית – המקל בגלגלי ההצלחה

איך להיפטר משיפוטיות עצמית

שיפוטיות עצמית היא פולניות במיטבה.איך להיפטר משיפוטיות עצמית
טוב, יש כאן סתירה במשפט אבל אתם מבינים אותי  😉
בנוסף, מצאתי שזו יותר תכונה יהודית כללית מאשר השראה מזרח אירופאית דווקא.
כי גם רבים מלקוחותיי הלא-פולנים לוקים בה.

אז בואו נבהיר אחת ולתמיד:
אין שוב דבר מואר או נאור בשיפוטיות עצמית!
למען האמת זוהי אחת מהרעות החולות שתוקעות את ההצלחה שלנו.

בשורות הבאות אסביר מדוע ואיך להיגמל ממנה.
 

שיפוטיות עצמית אינה מעידה על אחריות עצמית גבוהה

זוהי טעות נפוצה. רבים מאיתנו הם אנשים אחראים ולכן לוקחים על עצמם כל טעות ומעידה.
בעוד שזה אכן מעיד על מיקוד שליטה פנימי ולקיחת אחריות, שהם מבורכים, שיפוטיות עצמית היא הליכה הרבה מעבר לכך, למחוזות שתוקעים אותנו.
כי שיפוטיות בכלל ושיפוטיות עצמית בפרט, הן פוקוס על הדברים שאינם עובדים כשורה בחיינו. ומכיוון שמה שאנו מתפקסים עליו גדל, החוויה היא שלילית, אנו יורדים מתחת לקו, ובמצב זה איננו יכולים לראות פתרונות ולמצוא הזדמנויות. כי כשאנו “מתחת לקו” האנרגיה נמוכה, אין יוזמה, אין עשייה ולכן גם אין הצלחה.

במילים אחרות, שיפוטיות עצמית היא תוקעת!

במקום שיפוטיות, עדיף להתמקד בלמידה, בהפקת לקחים ובתכנון עתיד מוצלח יותר.
ובכלל, החינוך שלעיתים קיבלנו שטעות היא רעה הוא שגוי. כי אין הצלחה בלי טעות. כי אין כמעוט אדם שיודע לעשות הכל נכון בפעם הראשונה.
מחקרים מראים שמיליונרים אמריקאים נכשלו (מילה בעייתית בפני עצמה, אני מעדיף “לא הצליחו”) 16 פעם לפני שנעשו מיליונרים!
אם כך, טעויות הן חיוניות ללמידה ולהצלחה, ובעצם “הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות היא לא ללמוד מטעות שנעשתה” (חגי שלו).

 

הקשר בין אחריות גבוהה לשיפוטיות עצמית

“אחריות” איננה נשיאה באשמה, כפי שלעיתים אנו נוהגים לחשוב (“מי אחראי למחדל בחברת החשמל?”).
אבן שושן מגדיר אחריות, בין היתר, כ”נְכוֹנוּת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם בְּכָל עֵת וּבְכָל מַצָּב עִקָּרוֹן מוּסָרִי אוֹ חֶבְרָתִי”.
המילה האנגלית Responsibility מורכבת מצירוף המילים Response+Ability, כלומר: “היכולת לבחור בתגובה”.
עינינו הרואות שבשתי השפות אין מילה וחצי מילה על אשמה, ולכן אין קשר בין אחריות גבוהה לשיפוטיות.
נהפוך הוא, אחריות משתלבת היטב עם יכולת הבחירה שלנו – לבחור בתגובה שיש לה אפ”ק חיובי: אפקטיבית, פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית.
לכן, אמרו מעתה שאדם עם אחריות גבוהה אינו חייב לראות את עצמו אשם בטעויות ולשפוט את עצמו על כך.

 

“אל תעשה לעצמך את מה ששנוא על חברך” (חגי שלו)

כילדים, גדלנו על המשפט של הילל הזקן “אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך”. זו כל התורה כולה על רגל אחת.
ובכן, בואו נבחן מי החברים שלנו. אחד מהם, הוא ללא ספק אנו עצמנו! כי אנו נמצאים כל הזמן עם עצמנו, אנו עוזרים לעצמנו (או שלא…) וכדאי מאד שיהיה לנו נעים להיות עם עצמנו… במילים אחרות – אנו החברים הכי טובים של עצמנו!
אז איך זה שאנו פוגעים בעצמנו בדרך שאיננו מעזים לעשות לחברינו הכי טוב?
כי אם נשפוט ונבקר כל הזמן את חברינו הוא יפגע, ינטוש אותנו וינתק מגע!

לכן, אמרו מעתה ש”אל תעשה לעצמך את מה ששנוא על חברך”, הפסיקו לבקר ולשפוט את עצמכם, בדיוק כפי שאינכם עושים זאת לחבריכם הטובים ביותר.

 

“אין אדם אשר מספיק עשיר כדי לקנות בחזרה את העבר שלו” (אוסקר ויילד)

שיפוטיות עצמית היא התנגדות למה שאין ביכולתנו לשנות. אנו עושים את עצמינו ואת מה שעשינו “לא בסדר” וכך לא מקבלים את העבר. וזה אבסורד, כי העבר אינו ניתן לשינוי והשיפוטיות רק מקשה ומנציחה אותו. לכן, אין בה כמובן כל טעם, אלא רק תקיעות ושקיעות.

“אי-התנגדות, חוסר-שיפוטיות ואי-היקשרות הם שלושת ההיבטים של חירות אמיתית וחיים מוארים” (אקהרט טולה בספרו ארץ חדשה)

שיפוטיות עצמית היא פרדיגמה תוקעת, בדרך כלל סביב מניע ההצלחה. זו עלולה להיות השריטה “אני לא טוב מספיק” ונגזרותיה, או באמת לקיחת אחריות עצמית מוגזמת, תחת הפרדיגמה “אם זה לא הצליח אני אשם”. בכל מקרה, מומלץ לבחור בפרדיגמה חדשה שפותחת אפשרויות מקדמות ומאפשרות. למשל:
“אני לומד מטעויות ומתקן אותן”, או “אני מקבל את העבר, נמצא בהווה ומקדם את העתיד שלי”, או “אני סולח לעצמי, מפיק מסקנות ומיישם אותן בהתמדה”.
הרבה פעמים השיפוטיות מונעת מפרפקציוניזם, “מחלה” קשה בפני עצמה שמן הראוי להיפטר ממנה.

 

אז הפתרונות לשיפוטיות עצמית הן התובנות והפעולות הבאות:

  1. קבלת העבר, קבלת העצמי והכרה בחוסר המושלמות שלנו בני האדם
  2. סליחה עצמית
  3. ויתור על הפרפקציוניזם ושחרור מהצורך לעשות הכל על הצד הטוב ביותר (ואין זה סותר להיות יסודי, שזו תכונה מעולה)
  4. הכרה בחשיבות ביצוע טעויות ללמידה ושיפור, והתמקדות באפשרות ובהזדמנות
  5. ויתור על התבטאות שיפוטית ב-ממ”מ (מחשבות, מילים ומעשים) שלנו
  6. זיהוי הפרדיגמה השיפוטית התוקעת והחלפתה בפרדיגמה חדשה שמקדמת

והביצוע בפועל לשיטתי, כמו תמיד, הוא באמצעות יישום “נוסחת מה בתוך“:

מודעות לשיפוטיות עצמית ומגרעותיה, התבוננות בשיפוטיות כשהיא עולה באופן אוטומטי, ובחירה באחת מ-6 הפעולות הנ”ל.
יישום עקבי ומתמיד של “מה בתוך“, לפחות 10 פעמים ביום באמצעות תזכורות, כל פעם לשניות ספורות, יצור שינוי משמעותי לאורך זמן ויאפשר גמילה מהשיפוטיות העצמית.

 

אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים בקטגוריה “שינוי”: