השבוע חזרתי מביקור ראשון בחיי בהודו (ההודים יבהירו – בגלגול זה). כן, מה שכל עלם ועלמה עושים כיום בשנות ה-20 לחייהם אני עשיתי רק בשנות החמישים. על זה נאמר “מוטב מאוחר”. בכלל, אם הייתם אומרים לי לפני 5 שנים שאסע פעם לביקור לימודים בהודו הייתי מסתכל עליכם כאילו נפלתם מהשמים… הנה עוד הוכחה כמה אנשים יכולים להשתנות…
הביקור היה מרתק. המטרה העיקרית שלו היתה ריטריט בן שבוע במאונט אבו שברג’סטן, במסגרת ארגון הברהמה קומריס שאני לומד בו בארץ בשנה האחרונה. אך בצד הריטריט שנקרא Peace Of Mind ועומד בהבטחתו להקנות שלווה ורוגע, הצלחתי לספוג לא מעט מתרבות הארץ הכל כך מיוחדת: בטיולים במאונט אבו, בדרכים וביום ומשהו ששהיתי בדלהי, הבירה….
אולי הדבר הבולט ביותר למבקר בהודו הם השקט והשלווה בהם מתנהלים האנשים, על אף נסיבות כלכליות לא קלות. במשך כשבועיים לא שמעתי מישהו מרים את קולו ולא הייתי עד לביטויי כעס. וזה מדבק, כי כאשר אספו אותי בחצות הנהג והמלווה משדה התעופה בדלהי, קל היה לי לעבור לסדר היום על סידרת התקלות שאירעו ועכבו אותי במשך כשעה מלהגיע למיטה הנכספת: המלווה לא הצליח למצוא את הנהג בחניון שדה התעופה, השניים התברברו בדרך עד שלבסוף מצאו את המלון, וכשכבר נכנסנו למלון, שלף המלווה סט מסמכים שנאלצתי למלאם, על אף שאת כל הפרטים כבר שלחתי קודם לכן לסוכנות הנסיעות ההודית במייל.
וזה אולי עוד מאפיין בדרך ההודית: אדיבות, הכנסת אורחים ותודעת שירות מן הגבוהות שראיתי, בצד תקלות קטנות שמטופלות בזריזות, יצירתיות וחביבות. זה הזכיר לי את הקומבינות הישראליות, בעיקר בגמישות המחשבתית, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מהסבלנות ואורך הרוח של ההודים.
האבסורד הוא שכל זה עומד בסתירה לצורת הנהיגה ההודית. דומה שאת כל האגרסיות שלהם מוציאים ההודים בדרך שבה הם נוהגים. יאמר מיד, גם בכביש זה לא בא לידי ביטוי בכעסים ובויכוחים, אלא “רק” בנהיגה פרועה, באי ציות לחוקי התנועה, בהידחפות ועקיפות מסוכנות, ועוד. יש בכבישים בהודו תחושה של כאוס, ויחד עם זאת יש כל כך הרבה סדר בבלגן, כי הכל בסופו של דבר מסתדר בזריזות וביעילות!
הסממן הטוב ביותר לכך היא תרבות הצפצופים על הכביש. ההודים כל הזמן מצפצפים וזה ממש ספורט לאומי! הכיתוב השכיח על אחורי המשאיות הוא Please Horn.
ושוב, כל זה נעשה בחיוך וללא כעסים.
דומה שההודים יודעים לוותר על האגו הרבה יותר בקלות מאשר במערב. אם תוסיפו לכך רוחניות גבוהה בצד חומרנות נמוכה, אולי זה הסוד של האווירה הכל כך מיוחדת ושונה שמשרה הודו על המבקר בה.
לבסוף, אני מבקש לציין את ההתפתחות המהירה והקידמה של הודו.
מה שהתחיל במיקור חוץ של מרכזי שירות טלפוני (Call Centers) עבור המערב, המשיך במרכזי פיתוח תוכנה לקונצרנים בינלאומיים ועבר למרכזי שירות רפואי וניתוחים ברמה גבוהה. כיום לא נדיר לראות חולים מהמערב שמגיעים להודו לניתוחים או טיפולים מורכבים אחרים. בצד העלות הזולה, מציגים ההודים רפואה מתקדמת שמשלבת רפואה קונבנציונאלית עם רפואה אלטרנטיבית. יצא לי לבקר במרכז רפואי כזה והתרשמתי עמוקות גם מהדרך הפשוטה אך היעילה בה מטפלים הרופאים ההודים.
ההתפתחות של הודו באה לידי ביטוי גם בדלהי, הבירה על 15 מליון תושביה. בעיר נפתח לפני כמה חודשים שדה תעופה חדש ומשוכלל, מהיפים שיש. עם הנחיתה בדלהי לא חווים עוד גל צחנה שמקבל את פני המבקר, שרבים בארץ טרחו להזהיר אותי מפניו.
משחקי חבר העמים הבריטי (“הרצון הטוב”) שנערכו בדלהי החודש החישו שלל פיתוחים נוספים בעיר. אחת ההפתעות הנעימות היתה 16,000 הפרקים בעיר שתופסים 24% משטחה. עיר ירוקה להפליא!
אכן, זו היתה חוויה מאד מיוחדת שהשאירה לי המון חומר למחשבה על כך שיש דרך אחרת לנהל את חיינו, ביותר שלווה, רוגע ומודעות.
