חבר העלה את הפוסט הבא בפייסבוק [עם כמה שינויי ניסוח שלי כדי לחדד את המסר] ואז התייחסתי לדבריו והבעתי את דעתי איך להתמודד עם הסיטואציה:
מהי אשמה ובאלו מקרים היא מתעוררת
“לצורך העניין נגדיר את האשמה: תחושת חרטה למעשה רע שעשיתי.
לדוגמה, אם אני חווה סיטואציה לא נעימה, אני עלול להרגיש רע ואשם, למרות שלא עשיתי שום מעשה רע. נשמע לא הגיוני.
בדוגמה פשוטה, אם הלכתי עם חברים לבר, ביקשנו חשבון ולאחר התשלום גילינו שחסר כסף לטיפ, בגלל שאחד החברים שחתך מוקדם לא השאיר מספיק כסף, אני ארגיש אשמה.
ארגיש אשמה מול המלצר שלא דאגתי לו לתשלום המגיע לו.
התחושה הזו מגיעה מציפייה אשר לא התממשה, שכל החברים צריכים לשלם את החשבון, כל אחד את חלקו במדויק, ואם הציפייה לא התממשה אז משום מה אני צריך לדאוג לזה.
אני לא “חטאתי” אז מדוע אני מרגיש אשם?
לדעתי, זה קורה בגלל רצון פנימי שלי לשליטה על הסיטואציה או על אנשים אחרים. הציפיה לתוצאה טובה היא התוצאה של רצון זה.
הפתרון הפרקטי לדעתי הוא שחרור שליטה, לוותר על הצורך לשלוט בנסיבות שהתרחשו. לקבל את הכאוס שנוצר.”
עד כאן הפוסט של החבר.
ההבדל בין אשמה לאחריות
הגבתי לפוסט במילים האלו:
תחושת האשמה אכן אינה במקומה ולדעתי זו לא הגדרה נכונה של הרגש שלך במצב המתואר.
אפשר לעשות שינוי קל מודע בתחושת האשמה.
לא “אני אשם” אלא “אני אחראי“.
אני אחראי כלפי המלצר, אני אחראי על כבודו של החבר שלי בסיטואציה, כי אני כאן והוא כבר איננו.
אחריות היא אנרגיה טובה, של יכולת לבחור בתגובה, של פרואקטיביות, של מיקוד שליטה פנימי.
כך גם קל יותר לא להרגיש פראייר ששילמתי את החשבון (ריצוי)
אלא להשלים את התשלום מכל הלב (נתינה).
כלומר: אשמה ==> ריצוי | אחריות ==> נתינה.
זה הבדל אדיר באנרגיות ובהרגשה.
ועוד משהו: לפעול מחוסר או מאהבה?
אשמה מגיעה מחוסר. אין מספיק, לא נשאר, מישהו אשם בזה, מי שיכסה את החסר יהיה פראייר. יש כאן גם פחד, או לפחות חשש.
נתינה מגיעה מאהבה. יש מספיק, יש שפע. כמה שקלים לא יעשו לי הבדל. החבר שלי טעה, כנראה לא בכוונה, ואני אשלים את הסכום מכל הלב.
ובכלל, אני יכול אח”כ להגיד לו שלא השאיר מספיק כסף ולבקש ממנו שיכסה את ההפרש.
אז לא קרה שום דבר רע, אני הייתי שם בשביל החבר באהבה ובנתינה, דאגתי שהמלצר לא יינזק ושהחבר ישלים את החסר ושכבודו יישמר.
אני לא נפגעתי, לא ברגש ולא בכסף משמעותי. הייתי שם כדי לפתור את הבעיה, בשביל החבר שלי ובשביל המלצר.
גם המלצר לא נפגע והחבר שלי לא נפגע. הכל בסדר.
לסיכום:
לא כל תחושת אחריות חייבת להפוך לאשמה.
יש לנו בחירה לאן לקחת אותה ועדיף לכיוון של שחרור הצורך בשליטה, קבלה של הנסיבות ונתינה מכל הלב באהבה.
כך גם נשמור על רגשות חיוביים מעל הקו.
אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה בתגובות לכל שאלה שיש לך.
