שינוי קריירה

השבוע נפגשתי עם לקוח שלי בשם צ’רלי (שם בדוי) לפגישה מס’ 4 בתוכנית האימון העסקי שלו. מה שעמד ברקע זה אי עמידתו במשימות התוכנית עד כה.

המחויבות שלי ללקוח במקרה זה היא לברר את השורשים לכך, לסייע לו להיכנס לתוכנית ולהתחיל לבצע את המשימות. 

אני חייב להודות שמקרים כאלו הם די שכיחים. למרבית האנשים, שינוי מעורר התנגדות פנימית, בוודאי מנטלית ולעיתים גם פיזית (=כימיה בגוף), והתוצאה היא חבלי לידה בהתמסרות לתהליך האימון והפקת המירב ממנו.
בדר”כ, הדרך שלי לסייע ללקוח להיכנס לתוכנית היא באמצעות מיקוד שליטה פנימי. לא ארחיב כאן עוד על כך, רק אומר שמדובר בנכונות הלקוח לקחת אחריות מלאה לתהליך ולהפסיק “לחכות למשיח” – שדברים טובים ייקרו לו מבלי שיצטרך לטרוח ולעמול כלל…

בהתאם, שוחחתי עם צ’רלי על מחויבות, אחריות והתמודדות עם ההתנגדות המוטבעת בנו לשינויים. לצערי, לא פגעתי 🙁 . הלכתי שולל אחרי הפרדיגמה הרגילה שאני מכיר, אך היא לא הסבירה את הסיטואציה.

ואז הגיעה שאלת המפתח:

שאלתי את צ’רלי: “מה באמת מעכב אותך לשלוח אלי את המשימות?“. צ’רלי ענה: “עד שזה לא מושלם אני לא משחרר“. כאדם שהיה חולה בעבר “במחלה”, מיד הבנתי שצ’רלי הוא פרפקציוניסט, ושפרדיגמת הפרפקציוניזם תוקעת את ביצוע המשימות ואת תהליך השינוי. מכאן, הדרך לשחרור התקיעות ברורה, כפי שתקראו בפוסט זה.

למותר לציין שפרפקציוניזם הוא הרגל תוקע, כי בעידן שבו אף פעם אין לנו מספיק זמן כדי לעמוד בכל משימותינו, הפרפקציוניזם תובע הרבה יותר מידי זמן ומשאבים לכל משימה, קטנה כגדולה, פוגע בהספק שלנו ומכאן גם בתוצאות שאנו מפיקים.

מטרת פוסט זה לתת כלים להתמודד עם פרפקציוניזם ולהתגבר עליו. 

ולפני כן, דגש חשוב:

אין באמור בפוסט זה כדי לשלול יסודיות, מקצועיות ושירותיות. אני ממש לא מעודד לחפף ולעגל פינות. אך אני טוען שגישת “הכל או לא כלום” היא שגויה. לכל הרגל יש סקלת כיול. השאלה היא איפה אנו ממקמים את עצמנו על הסקלה. הפרפקציוניסט נמצא בקצה הסקלה וזו טעות. זה קיצוניות, זה בעייתי וזה תוקע. כל אחד יבחר את הנקודה שלו על הסקלה, אך במקום שזה יקרה אוטומטית, לרוב בקיצוניות,, אני מעודד לעשות זאת בצורה מודעת, תוך הבנת כל השיקולים, היתרונות והחסרונות.

פוסט זה יסייע לך לבחור את הנקודה המתאימה לך על הסקלה. 

להחליף את הפרדיגמה

ראשית, פרפקציוניזם מוגדר במילון אבן שושן כ- “הַשְּׁאִיפָה לִשְׁלֵמוּת, הַנְּטִיָּה לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר בָּאֹפֶן הַמֻּשְׁלָם בְּיוֹתֵר”. ההגדרה שלי לפרפקציוניזם היא קצת שונה: “היכולת לראות ולזהות דברים שאף אחד אחר לא רואה, או שלאף אחד זה לא חשוב, ולתקן אותם“. מהגדרה זו ברור שאין בגישה פרפקציוניסטית תועלת לסביבה, ואם רק בהשקפת העולם שלנו עסקינן, אז אין שום סיבה שלא נשנה אותה כדי להפוך את עבודתנו לכזו עם אופ”ק חיובי: אפקטיבית, פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית.

בהתאם, פרפקציוניזם הוא פרדיגמה. ופרדיגמות אפשר לשנות לפי השיטה שהארתי בפוסט נפרד. מהן אם כן הפרדיגמות החדשות שכדאי לאמץ במקום פרפקציוניזם? הנה כמה הצעות:

1. מושלם זה לא פרקטי, אני יסודי ומקפיד על הפרטים עד המקום שבו אחרים לא מבחינים בהבדל
2. גם 90% זה טוב מאד
3. אני מקפיד על העיקר ומוכן לוותר על הטפל

כאמור, אני מפנה אתכם לפוסט הפרדיגמות כדי ללמוד איך משנים פרדיגמות.

התמקדו במסר, לא בטעויות

לרובינו יש נטייה אוטומטית לטפל בבעיות בחיינו ולסלק אותן. הבעיה היא שעיסוק בבעיות מגדיל אותן ומונע מאיתנו את היכולת להתמקד בפתרונות. בפשטות, עיקרון הפוקוס אומר שהמוח המודע שלנו יכול להתמקד אך ורק בדבר אחד: או בבעיות או בפתרונות שלהן, אך לא בשתיהן בו זמנית. בהתאם, לבעלי פרדיגמת הפרפקציוניזם, אני ממליץ להתמקד בשאלה האם המסר שלנו עבר, האם הצד השני מבין, האם הלקוח שבע רצון, והאם הצלחנו להבהיר את כוונותינו. או אז, נראה ונטפל בדברים חשובים בהרבה מתיקון נוסף פה או שם, שאיש מלבדינו אינו מבחין בו.

 לא כל טעות היא כישלון

החינוך שקיבלנו מבקר בעוצמה רבה טעויות. זה לא לגיטימי בתרבות שלנו לטעות. על טעויות מענישים: מערכת המשפט, ההורים, המחנכים והמנהלים במקומות העבודה. במאמר מוסגר נגיד שגישה זו מעודדת בינוניות, כי רובינו קודם כל רוצה להימנע מכאב (=טעות) לפני שאנו חווים הנאה הכרוכה בהישג ובהגשמה. בהקשר לפרפקציוניזם, קל לראות שלפרפקציוניסטים עדיף להימנע מטעות בכל מחיר, והמחיר כאמור גדול מאד.
לכן, הדרך להירפא מפרפקציוניזם היא לשנות את הפרדיגמה לגבי טעויות. לא כל טעות היא כישלון, כפי שלעיתים קרובות אנו מפרשים בתרבות שלנו. אמירות כמו: “נכשלתי בבחינה, נכשלתי בטסט, כשלתי בביצוע תפקידי”, ועוד, מרמזות על הגזמה רבה בפרשנות. אז גבירותיי ורבותיי, בואו נכיר בכך שלא כל טעות היא כישלון; שטעות היא לגיטימית ובכלל מאפיינת אנשים מצליחים; והאמרה הבאה שלי היא אולי קלישאה, אבל מאד משקפת את המציאות:
“מי שלא לוקח סיכון, לא מעז. מי שלא מעז, לא מנסה. מי שלא מנסה לא טועה, ומי שלא טועה לא מצליח“.

וכדוגמה נוספת, אני מביא את חברת מיקרוסופט, שהאסטרטגיה שלה שלא להוציא מוצר מושלם לשוק היא אחד מגורמי ההצלחה שלה. אז אם למיקרוסופט מותר, מי אנו שנשאף לשלמות בתוצרים שלנו?

לכן, אם אתם פרפקציוניסטים, שנו את הפרדיגמה שלכם לגבי טעויות והרשו לעצמכם לטעות, תוך בקרה עצמית ויסודיות, במגמה לגדר את הסיכון, אך כמובן לא להימנע ממנו לגמרי דרך בדיקה חוזרת ונשנית שבע פעמים…

 מה מלמדת אותנו הכלכלה

כלכלה, כידוע, היא מדע היעילות. אז בואו נבדוק 2 מודלים בכלכלה שמאירים לנו עד כמה פרפקציוניזם אינו יעיל. שימו לב – מי שלא למד כלכלה, עלול לחשוב שהם מסובכים, אך בעצם יש בהם הרבה היגיון פשוט.

1. עיקרון פארטו – ידוע יותר כחוק 80-20. העיקרון אומר שכדי להפיק 80% מהתוצאות, עלינו להשקיע 20% מהתשומות הדרושות להפיק 100% מהתוצאות (=שלמות). דוגמה לעיקרון: 20% מהבגדים בארון שלנו אנו לובשים 80% מהזמן. דוגמה נוספת: חשבו על התוצאות כעל ציון בבחינה ועל התשומות כזמן שאנו משקיעים ללמוד לבחינה. הצד השני של עיקרון פארטו אומר שכדי לעלות מציון של 80% ל-100%, עלינו להשקיע עוד 80% מהזמן, או פי 4 מה-20% הדרושים לקבל ציון של 80%! כלומר בהשגת ציון של 80% יחס תשומה-תפוקה הוא 4:1, ובמעבר מ-80% ל-100% היחס הוא 1:4, דהיינו פי 16 יותר! קל לראות שהמחיר שאנו משלמים במעבר מ-80% ל-100% הוא רב ויקר. ואפילו אם 80% הוא לא מספיק טוב עבורכם, וזה לגיטימי, אני מציע לכם לכוון לגבי כל מספר בין 80% ל-100%, וכך תוכלו עדיין לחסוך משאבים רבים.100% רבותיי הוא פשוט לא פרקטי, לפעמים בכלל לא אפשרי, ובוודאי לא הכרחי במציאות חיינו המורכבת.
2. חוק התפוקה השולית הפוחתת. זהו כלל בסיסי בכלכלה וכל מי שלמד את “עקומת התמורה” במבוא לכלכלה מכיר אותו. בפשטות, החוק אומר שככל שאנו מתקדמים בביצוע מטלה מסוימת, נדרשות יותר ויותר תשומות כדי לקבל פחות ופחות תפוקות. הגישה הכלכלית דוגלת בהסתכלות על ההוצאה והתשומה השולית כמדד יעילות תפעולית, ולא על הנטייה הטבעית שלנו להסתכל על הממוצע. לעיתים אפילו יש “תפוקה שולית פוחתת שלילית”, וזה המקום בו יותר מידי אנשים שעוסקים באותו תהליך מפריעים זה לזה או כשאנו מנסים לתקן משהו, אך רק מקלקלים… בבחינת: “כל המוסיף – גורע!”.גם כאן המסקנה ברורה: כדי לתפקד היטב בעולם של מחסור במשאבים עלינו כל הזמן לבחון האם תוספת תשומות היא כדאית יחסית לתפוקות ההולכות ופוחתות. 

והנה כאן הכל מסוכם בסרטון מתוך הקורס הדיגיטלי המעשי והיישומי שלי (35 דק’):

וכמה נקודות נוספות לסיום:

• כמות המידע בעולם מוכפלת מידי כשנתיים. במצב כזה אנו חייבים להתמקד בעיקר. נקודה.
• בכל תהליך יש מספר נתיבים מקבילים. תורת האילוצים מלמדת אותנו שמה שקובע את קצב התהליך כולו הוא הנתיב הקריטי. לכן, זהו את הנתיב הקריטי וקדמו אותו בעדיפות על שאר הנתיבים. מי שפרפקציוניסט, ייטה להקדיש לכל המסלולים את אותה העדיפות, וזו כמובן טעות, כי כך נוצרים צווארי בקבוק.
• אחד הדברים שמאפיינים פרפקציוניסטים הוא שיפוטיות עצמית גבוהה. כי הם יודעים כל כך טוב להלקות את עצמם במקרה של טעות, שהכאב הוא רב והם מנסים להימנע ממנו בכל מחיר, גם במחיר של פרפקציוניזם. אז רבותיי השיפוטיים, הנה עוד סיבה לוותר על השיפוטיות. עצתי לכם היא התחברו לחזון שלכם במקום לנסות להימנע מכאב הטעויות.

לסיכום, היו מודעים למחיר הגבוה שאתם משלמים על פרפקציוניזם, הבינו שזוהי “מחלה”, שזו פרדיגמה תוקעת שמחבלת בהצלחה שלכם. מודעות לכך תפתח לכם את פתח ההתבוננות העצמית, בעת יישום הפרפקציוניזם ביום-יום, ומכאן הבחירה למגר את הפרפקציוניזם יכולה להיות קצרה מאד.

כמו תמיד, היישום של הדברים הוא באמצעות “נוסחת מה בתוך” – המתודולוגיה הייחודית שלי לבצע שינוי בכל הרגל שלא משרת אתכם והחלפתו בהרגל טוב יותר.

ואם ברצונך ליישם את הכל ברמה הפרקטית, אני מזמין אותך לבדוק את הקורס הדיגיטלי שלי כאן בקליק על הלינק.

פרקים 4 ו-14 בספר החדש שלי “מלכוד המצוינות” עוסקים בכלים מפורטים להיגמל מפרפקציוניזם, כמו כלים לשינוי הרגלים אחרים קשורים המשליכים על הפרפקציוניזם. פרטים על הספר והאפשרות לרכישתו כאן בקליק על הלינק.

אהבת? הפקת ערך? אני מזמין אותך לעשות “לייק”, להגיב ממש כאן למטה ולשתף את חבריך בפוסט זה.
אשמח גם לענות כאן למטה לכל שאלה שיש לך.

“ניהול זמן”: